אחריכם המבול- צרפת, מרוקו והעלייה הגדולה

עם הקמת מדינה ישראל השלטון הצרפתי במרוקו חשש מעזיבתם הפתאומית והמהירה של האוכלוסייה היהודית בשל החשש המסיבי  מפני ערעור המערכת החברתית. 

ראשית יש לציין כי  במרוקו לא היתה מצוקה כללית. בארץ שלטה צרפת, ורוב היהודים לא ביקשו באותה התקופה לעזוב את מקומם. עם זאת, יהודים רבים במרוקו סבלו ממצוקה כלכלית, בעיקר בשכבות הנמוכות בערים, ובעיקר בקזבלנקה ובמרקש. כתוצאה מן הכיבוש הקולוניאלי הצרפתי נכנסה מרוקו לחוג ההשפעה של תהליכי המודרניזציה, והיתחוללו בה התופעות האופייניות להם: הרס המלאכות המסורתיות, הגירה פנימית ועיור מואץ. חלקים מסוימים של האוכלוסייה היהודית.

הסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים התרחב למלחמה של ממש ב 1987 אך הוא הכניס כבר לפניי כן את היישוב היהודי לעימות עם הליגה הערבית כולה ועם רוב העולם המוסלמי. אבל התפתחות הסכסוך שהגיע לכדי מלחמה לא היה הגורם היחידי שקבע את אופייה של העלייה מארצות האסלאם ואת ממדיה. בדגים זאת דרך עיון קצר בעלייה מן התפוצה הגדולה בארצות את גל העליות הגדולות מארצות האסלאם לאחר הקמת המדינה חנך גל קטן יחסית מצפון אפריקה, ובעיקר ממרוקו. לצפון אפּריקה הגיעו בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה שליחים ציונים מארץ ישראל. הם יצאו לחלק זה של הפזורה היהודית כשבאמתחתם, בפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית ומוסדותיה המרכזיים, תכנית לעידוד העלייה משם.

היתה זו תוצאה ישירה של השואה. עד לאותה תקופה, לא רק שרוב יהודי העולם היו מרוכזים באירופה, אלא גם רוב המצוקות היהודיות והקשיים שעוררו את התנועה הציונית, עלו שם. השואה ניתקה את היישוב היהודי בארץ’ישראל מן המאגר האנושי הראשון במעלה שלו. היא עוררה אצל קברניטי היישוב, ובראשם בןיגוריון, חרדה לגבי המשך קיומו והתפתחותו. העיניים הוסבו לאגפים אחרים של הפזורה, שעד כה הוזנחו, ובראשם התפוצה היהודית הגדולה בצפור אפריקה. במרוקו הגיעה האוכלוסייה ל220 אלף.

לאחר מלחמתי העולם השנייה סבלו יהודים  ובמרוקו ממצוקות כלכליות ובטחוניות. הקמת המדינה נקלטה בתפיסתם כהתגשמות של חלום הגאולה; המשיח אמנם לא בא, אך היהודים בכל זאת גואלים את עצמם. הידיעות על הצלחות צה”ל במלחמה העניקו ליהודים המקומיים תחושת גאווה וזקפו את גוום.

גל ראשון של עלייה ממרוקו לארץ ישראל החל זמן קצר לאחר הצהרת בלפור. כמה מאות מיהודי מרוקו, רובם קשורים עדיין בעבותות לדת ולמסורת, ולאו דווקא משכבת העוני, קיבלו בהתלהבות את הידיעות הראשונות על כיבוש הארץ בידי הבריטים ועלו לארץ. אולם תנאי הקליטה בארץ היו אז חמורים, והעולים הגיעו עד פת לחם. כמויכן, השלטונות הצרפתיים ניסו לדכא את הפעילות הציונית, והעלייה נעצרה אז לחלוטין למשך שנים רבות. הפעילות הציונית במרוקו המשיכה במסורה אבל קומץ הציונים המקומיים שב וראה מאז אמצע שנות השלושים את הפתרון לשכבות המצוקה של יהודי מרוקו בעלייה לארץ. אחרי מלחמתי העולם השנייה, עקב המדיניות האנטי יהודית של ממשלת וישי והתגברות הרגשות הלאומיים הערביים לנוכח מפלת צרפת, התחזקו הנכויות הציוניות בקרב העילית היהודית הצעירה. משהגיעו השליחים למרוקו, בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, נוצר מפגש בינם לבין הפעילים הציוניים המקומיים, ויחד החלו בארגון העלייה.

התקופה היתה ערב הקמת המדינה, והציונים על שני סוגיהם – שליחים ארצישראלים ופעילים מקומיים – ניסו לארגן זרם קטן של “העפלה”. הם ביקשו לשגר לארץ “חלוצים”, היינו צעירים כשירים וללא משפחות, שיוכלו לתרום לפיתוח המשקי והבטחוני של היישוב. אולם הם נוכחו, שרק מיעוט קטן בין העולים ענה על ציפיותיהם. חלק מן הנענים לבשורת העלייה החדשה היו בעלי משפחות מן המעמד הנמוך, ואל אלה הצטרף גם, לפי הבחנתם, מספר גדול של עולים משולי החברה היהודית המקומית, כולל בעלי עבר פלילי. הם ביקשו אפוא לעצור את תנועת העלייה, שכן בינתיים גם גברה הדרישה להעפלה מאירופה, אך התברר כי הלחץ להגירת יהודים ממרוקו, ודווקא מן השכבות הפחות חזקות של החברה המקומית, גדול. גם פה חזרה התופעה, המוכרת מתימן ומלוב, שבשורת ההתקדמות של הציונות נתפסה בקרב ההמונים היהודים המסורתיים במונחים של התחלת הגאולה.

היהודים שחשו במצוקה גדולה במיוחד ודבר לא החזיקם במקומם, היו הראשונים לעקור ממקומם. לצדם היו צעירים ומשפחות, שעשו זאת מטעמים אידיאולוגיים ציוניים, או מחמת התעוררות דתית עזה. כך, למשל, זכר הרב שלמה בן הרוש את ההחלטה על עלייתו באותם ימים;

המקומיים, שיוכיחו את נאמנותם למולדתם ולא יקיימו שום קשר יום הציונות. זמן קצר לאחר מתן ההכרזה הותקפה האוכלוסייה היהודית בשתי עויירות גבול, ג’ראדה ואוג’רה – אזור המעבר העיקרי של העולים ממרוקו לאלג’יריה ומשם לארץ. בהתקפה נרצחו קרוב לחמישים יהודים ונפצעו רבים. אז פרץ זרם גדול של בורחים, בעיקר יושבי ה”מלאח”, הרובע היהודי הישן בקזבלנקה, ובני המעמד הנמוך בעוד ערים ועיירות. זרם זה הוביל אלפים רבים של יהודים בדרכים בלתי חוקיות לאלג’יריה ולמרסיי שבצרפת, ומשם עלו לארץ. גם עולים אלה לא עשו רושם טוב על אנשי הסוכנות והיישוב הוותיק בארץ. עולי צפון אפריקה, ומרוקו במיוחד, שעד אותה תקופה לא היוו מרכיב משמעותי ביישוב היהודי, הפכו תוך חודשים אחדים לקבוצה שונה היה מעמדה של הפעילות הישראלית במרוקו. עם ההחלטה הצרפתית לצאת ממרוקו כמו הופקר השטח להתמודדות בין שתי התנועות הלאומיות על נפש היהודים המקומיים: הציונות ומדינת ישראל מצד אחד ווו המרוקאית מצד שני. לישראל היה חשוב לקבל מן המרוקאים הבטחה שהעצמאות לא תפגע בעלייה, אך התנועה הלאומית המקומית הייתה מחויבת לעניין הפאן ערבי, והסיכויים לכך היו קלושים. ישראל נאלצה, לפיכך, לפעול באופן נמר)` להוצאת עולים דווקא סמוך לקבלת העצמאות. כמו כן ניסתה ישראל להיעזר במעמדם של הארגונים היהודיים המערביים, והפעילה את הקונגרס היהודי העולמי כמתווך בינה לבין הכוחות הלאומיים.

בניגוד לצרפתים, שביקשו לצייר את שלטונם במרוקו בתקופה של פיתוח וקידמה לארץ כולה וליהודים בפרט, הדגישו שלטונות ישראל והלאומיים המרוקאים את מצוקתם של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית, והציבו לפניהם שתי תכניות חברתיות שונות ומנוגדות. ישראל סברה כי במרוקו העצמאית לא ישתפר מצבם של היהודים. אדרבה, היא רזותה להם שחורות, במוקדם או במאוחר, וקראה להם להגר מארצם ולהצטרף ליהודים הבונים את מולדתם באר)י האבות. התנועה הלאומית המרוקאית טענה כי המצוקה היא פרי המצב הקולוניאלי שדיכא את המקומיים, וכי מצבם של היהודים, כמו וה של המוסלמים, ישתפר עם קבלת העצמאות. התנועה הלאומית המרוקאית הבטיחה ליהודים שוויוך זכויות מוחלט במרוקו המשוחררת. כאות לכך מינה מחמד החמישי, אחרי חזרתו מן הגלות, שר יהודי בממשלתו ~ מעשה חסר תקדים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בידי השר, ד”ר ליאון ברוקן, הופקד משרד הדואר.

תקופת המעבר משלטון קולוניאלי לעצמאות לא גררה עמה הכרעה ביחסי היהודים המרוקאים עם שתי הרשויות, הישראלית והמרוקאית, שביקשו למשוך אותם אליהו. אמת, העלייה הייתה גדולה באותה תקופה, כי70,000 נפש, ומספר הנרשמים לעלייה היה אף גבוה יותר והתקרב לי100,000, למעלה משליש מיהודי מרוקו באותה תקופה. עם זאת, רוב היהודים, כי170,000, העדיף לכסות את החיים במרוקו העצמאית. החששות כמעט בכל חוגי האוכלוסייה היהודית היו רבים, אך הייתה בכך, בסופו של חשבון, הבעת אמון בשלטון המוסלמי החדש־ישן. העידן הקולוניאלי הביא בכנפיו זעזועים קשים לחיי האוכלוסיה המקומית ולרקמת הקשרים המסורתית, כולל בין היהודים למגינם המסורתי, הסולטאן. אך לא היה בהתפתחויות שהתרחשו באר)` בין השנים 1912 לי 1956 לקרוע לחלוטין את הויקות שקשרו בין היהודים לסביבה המוסלמית, ולבטל את אמונם באפשרות לשקם, על בסיס חדש המתאים לתקופה המודרנית, את החיים המשותפים שניהלו למן התקופה העתיקה

 

גל העלייה הראשון ממרוקו, שכלל כי20,000 נפש. מכאן ואילך לא הייתה שנה שבה לא הייתה עלייה. אך בין שני הגלים הגדולים של התקופה הצרפתית היו שנות רגיעה יחסית, שבהן עלו אלפים ספורים, ולצד העלייה התפתחה אף ירידה, כלומר הגירה חוזרת. מספר היורדים למרוקו בין 1948 לשלהי 1953 נע בין 2,400 לי2,900 נפש, לפּו הערכות שונות. העלייה לישראל בשנים 1956-1954

גל העלייה הגדול השני החל בקמ` 1954 ובמשך עד סתיו 1956, ש

 

.

שונה היה מעמדה של הפעילות הישראלית במרוקו. עם ההחלטה הצרפתית לצאת ממרוקו כמו הופקר השטח להתמודדות בין שתי התנועות הלאומיות על נפש היהודים המקומיים: הציונות ומדינת ישראל מצד אחד ווו המרוקאית מצד שני. לישראל היה חשוב לקבל מן המרוקאים הבטחה שהעצמאות לא תפגע בעלייה, אך התנועה הלאומית המקומית הייתה מחויבת לעניין הפאןיערבי, והסיכויים לכך היו קלושים. ישראל נאלצה, לפיכך, לפעול באופן נמר)` להוצאת עולים דווקא סמוך לקבלת העצמאות. כמו כן ניסתה ישראל להיעזר במעמדם של הארגונים היהודיים המערביים, והפעילה את הקונגרס היהודי העולמי כמתווך בינה לבין הכוחות הלאומיים.

כאמור, המספרים שננקבו במפקדים הצרפתיים אינם מדויקים, והגורמים היהודיים שנזקקו לאומדן מהימן של מספר יהודי מרוקו התלבטו בנושא וה. רוב הארגונים היהודיים החלו לפעול במרוקו סביב 1948, והערכותיהם בתקופה וו נעו בין 250,000 ל’300,000 יהודים. כלומר, בין 50,000 לי100,000 אלף נפש יותר ממספרם במפקד של 1951 – הפרש נכבד לכל הדעות. אנשי הג’וינט הסבירו את ההפרש במספר העולים בתקופת העלייה ההמונית, שהיה למעלה משלושים אלף נפש, בתוספת מספר היהודים שלא נמנו בידי הצרפתים במרוקו הספרדית: כ־25,000, והיהודים בעלי המעמד האירופי, שנמנו במפקדים בקטגוריה “אירופים”. לפי הערכת הג’וינט בשנת 1952 התקרב מספרם לי 30,000, אך בי1943 הוערך מספרם רק בכי15,000 נפש. דומה שהערכת מספר היהודים במרוקו בי1948 בכ4־280 אלף נפש קרובה למציאות.