אלבניה ובוסניה אלו שתי מדינות שרק בשנים האחרונות נפתחות לתייר הישראלי.

במבט ראשון וחטוף נדמה שהמשותף לשתי המדינות הוא דבר היותן שתי המדינות המוסלמיות היחידות באירופה עד כה (קוסובו עוד לא מוכרת ממש כמדינה וטורקיה היא לא ממש אירופה).

למעשה הקשר בין שתי המדינות הוא הרבה יותר מאשר אותו מעמד שטחי של אפיון דתי אלא קשר עמוק הרבה יותר- אלבניה ובוסניה הן שתי מדינות עלובות ועניות בדרום מרכז אירופה שמייצגות יותר מכל את מה שהתחולל באירופה במאה העשרים, תקופת הרנסנס החדשה של היבשת בין המפכה התעשייתית לבין מהפכת המידע.

בוסניה מייצגת את המסע הפיזי שעברה אירופה במאה הקודמת-  מדינה קטנה, עם גבולות לא מוגדרים וערבובייה של עמים, לאומים ודתות שמנסים בתוך סיר הלחץ של המודרנה להסתדר אחד עם השני. בוסניה היא אולי המדינה ההכי פחות לאומנית באירופה, אין בה נתח דמוגרפי דומיננטי, ולא ניתן לשרטט גבולות מדויקים בין האוכלוסיות הסרביות, קרואטיות ומוסלמיות בשטחה. באופן אישי אני יכול לספר שבשני ביקורים שלי בתחרות האירוויזיון נדהמתי לגלות איך בגוש הבוסני בקהל הניפו כל כך הרבה דגלים שונים- דגל בוסניה, הדגל הישן של בוסניה, דגל סרביה חצוי בדגל בוסניה, דגל קרואטיה חצוי בדגל בוסניה ועוד כמה וכמה דגלים עם סמלי הערים והאיזורים של בוסניה הרצגובינה.

יותר מכל בוסניה וסרייבו בירתה מייצגות את אירופה במאה העשרים מכיוון ששם נורו היריות שפתחו את מלחמת העולם הראשונה, ובאותו המקום תשעים שנה לאחר מכן התחוללה המלחמה האחרונה באירופה שהוכיחה באופן חד משמעי שזו יבשת המסרבת ללמוד את לקחיי העבר.

 

אלבניה לעומת בוסניה מייצגת את המסע הרוחני שעברה אירופה במאה העשרים, התקופה שבה דתות תאיסטיות (קתוליות, פרוטסטטנטיות, אנגליקניות ואורתודוקסיות) הופרדו מן הממשל שדבק מיד בדתות הומניסטיות- קומוניזם, נאציזם, סוציאליזם וליברליזם.

 

באלבניה הדת הוצאה מחוץ לחוק בשנת 1968 והוכרזה בתור המדינה האתאיסטית הראשונה בהיסטוריה. אך למעשה זו הייתה המדינה הדתית הפנאטית ביותר במאה העשרים, אולי יותר מגרמניה הנאצית. אלבניה הכריזה ש-“עם לבדו ישכון” והייתה המדינה המבודדת ביותר באירופה, כאשר הגיעו מעט דיפלומטים או עיתונאיים מחו”ל משטרת הגבולות הייתה מחליפה להם אפילו את מברשות השיניים למברשות תוצרת אלבניה ולא הרשו לשום השפעה מהמערב להכנס לתחומי המדינה.

כיום אלבניה היא המדינה הלאומנית ביותר ביותר באירופה, אף על פי ששמיעוטים נוצריים חיים בתחומה כמעט ואין מיעוטים אתניים, בכל מקום במדינה מונף דגל הלאום, אפילו במסעדות ואטובוסים. האלבניים עושים רושם של עם מאוחד מאד. אולי אפילו מאוחד מדי- כך נכבשה קוסובו, כך מיעוט אלבני רציני מאד מקשיח את מעמדו במקדוניה ומונטניגרו.

 

אף על פי שאין קשר גיאוגרפי בין שתי המדינות יש סיפור אחד מרתק המחבר בין שתיהן, אגדות אודות השבטים האיליירים מופעים בשני הצדדים ומעל לכל נופים עוצריי נשימה שעוד לא התגלו על ידי הטייל המערבי חבויים במעבה הבלקן.

בנימה אישית זו אולי הסיבה לכך שכבר שנים רבות אני מתעניין בשתי המדינות הקטנות הללו. בשנת 2010 אפילו תועדתי מאומץ על ידי קבוצת עיתונאים בוסניים כשהוזמנתי לעודד את המדינה בתחרות האירוויזיון באולם באותה השנה. באותה ההזדמנות יצא לי גם להיפגש עם זמרת אלבנית שאני מאד אוהב בשם ג’וליאנה פאשה.