‘בנות’. הסדרה שקראה לדור בשמו

לפני שנה בערך ניסיתי לצפות ב-‘בנות’ בפעם הראשונה. לא שרדתי אפילו פרק אחד. הסדרה נראתה לי מאוסה ומטופשת. הדמויות היו נרקיסיסטיות מדי והעלילה לא התקדמה לשום כיוון. עם זאת, לפני ארבעה חודשים נתתי הזדמנות נוספת אחרי מספר המלצות שחייבו אותי לצפות בה שוב. הובהר לי שאני לא אמור לחפש אחר עלילה או דמויות מורכבות. כשנרגעתי מהחיפוש אחר ‘סדרת טלוויזה’ מצאתי במקומה ‘מראה’ שהאירה את הצדדים האפלים והחבויים ביותר בנפש שלי.

‘בנות’ היתה אנטי-חומר טלוויזיוני מושלם. הדמות הראשית, האנה הורבאט, סיפקה את סצינות העירום הנועזות ביותר מבלי להיות שדופה וחטובה.  סצינות הסקס שנראו בסדרה היו הדבר הקרוב ביותר למציאות, עם כל הגועל נפש, וההפרשות, השיער שנתפס בריצ’רץ’ של השמיכה והשריר שנתפס בשוק של הרגל. 

הדבר הנפלא ביותר ב-‘בנות’ לדעתי היה המחסור בחומר סיכה טלוויזיוני של ניצחונות קטנים וקתרזיסים מנחמים. אאלץ להרוס, או לפחות ליידע מראש את מי שטרם צפה בסדרה- אין בה הצעות נישואין רומנטיות על רקע השקיעה, אין תגמול על עבודה קשה ועל מאמצים כבירים. אין נפשות תאומות המוצאות זו את זו כנגד כל המכשולים. ישנה מציאות של ניו יורק בעשור השני של שנות האלפיים.

 

בין האנה לקארי

ההשוואה בין ‘בנות’ לבין ‘סקס והעיר הגדולה’ יהיה כמו להשוות את ‘מלחמת הכוכבים’ ל-‘משחקי הכס’. למרות שמדובר בתמה דומה- ארבע בנות בניו יורק, המציאות שבתוכה צומחות אותן הנשים שונה לחלוטין. כאשר קארי הוצגה ככותבת בעיתון אף אחד לא תהה כיצד היא קיבלה לידיה את הטור. אף אחד לא חשב שמא אולי היא כותבת בהתנדבות כדי ‘לצבור רזומה’. כאשר שרלוט מ-‘סקס והעיר’ הוצגה כבעלת גלריה ואוצרת- אף אחד לא שאל את עצמו ‘איך היא הרוויחה את התפקיד’. העיסוק בעצם ההעפלה למשרות הרמות והבתים על השדרה החמישית לא עניין את הצופים. לעומת ‘סקס והעיר’ הבנות הצעירות של שנת 2012 (השנה בה פרצה הסדרה) הן אלו המשקיעות את זמנן וכספן בניסיון להשתלב ולהיות חלק בעולם הזה.

העולם של הצעירים באמריקה לאחר ההתמוטטות הכלכלית של 2008 הוא עולם ציני וקר של בוגרי קולאג’ שחוזרים לגור אצל ההורים מבלי שתהיה להם אפשרות אי פעם להחזיר את ההלוואות על הלימודים. עולם שבו מקובל שאנשים יעברו שלוש התמחויות ללא שכר רק בשביל הסיכוי להשתלב.

מן הצד השני תרבות הפייסבוק והאינסטוש יצרה את הנרקיסיזם של דור ה-Y שגם הוא הושמץ ותואר באריכות לא פעם.

בתוך הדיסוננס הזה האנה ושלושת חברותיה- ג’סה, מרני ושושנה- התנהלו לאורך שש עונות. האפסיות של הדמויות, תחושת ההשפלה האנושית שבתוכה הן מתנהלות- כל אלו הפכו אותה לגאונות הטלוויזיונית שהיא.

לנה דנהאם פינת חנוך לווין

הנה סמינריון שהיתי שמח לעסוק בו- לנה דנהאם וחנוך לווין. שני יוצרים שלא שמעו זה על זו ועדיין שידרו על אותו הגל ובאותו התדר. 

‘בנות’ בעטה לי בדיוק בצלקות שאני נושא איתי מעיונים קדחתניים בחנוך לווין. המחזות ‘חפץ’, ‘יעקובי וליידנטל’, ‘קרום’ ו-‘נעורי וורדה’לה’, נכתבו  בשנות השבעים ומציגים את תמונת העולם המעוותת שהפכה להיות למציאות של דנהאם. 

חנוך לווין בחר בדמויות קיצוניות מאד אשר מתנהגות כמו ילדים מגודלים שהתבגרו מהר מדי וכעת מנסות למצוא את עצמן בעולם של המבוגרים. הטרגדיה שמוצגת ב-‘בנות’ היא שגם פיכחון והתבגרות הן לא ערובות לעתיד ברור ולחיים ‘פשוטים’.

למעשה, חנוך לווין לא יכל להמציא דמות כמו ג’סה שהיא רנטגן לבולשיט. אדם הלועג לכל זיוף והעמדת פנים, התנחמדות והתחנחנות.  עם זאת, הבלונדינית בעלת המבטא המוזר לא באמת יכלה לשמור על אווירת הציניות לאורך זמן, ולמרות היא נראתה ‘קולית’ ממבט ראשון- היא נאלצה להגיע למוסד גמילה.

גם הדמות של מרני היפיפייה שהולכת ונרקבת מבפנים ככל שהאישיות שלה לא מצליחה להחזיק מים- היא דמות חד פעמית. מעולם לא נתקלתי בדמות כל כך אמינה עם כל כך הרבה כוונות ורצונות ותקוות שמצליחה לעשות את הבחירה השגויה בכל פעם מחדש, ליפול לאותן המלכודות, ובכל זאת להיות בטוחה שהיא נמצאת בדרך הנכונה.

 

לא לנשים בלבד

בסופו של דבר הסדרה ‘בנות’ הצליחה להתעלות מעבר לכל סדרה אחרת שצפיתי בה בחיי כי זו היתה הפעם הראשונה שצפיתי בסדרה מאת אישה שמדברת על נשים ועל חברות בין נשים, ועדיין הצליחה להכניס אותי פנימה. ניסיונות שלי עם סדרת הרומנים הנפוליטניים (‘החברה הגאונה’) ומיטב ספריה של יהודית קציר גרמו לי להרגיש ריחוק מעצם זה שאני גבר. במשך שנים כפרתי במושג ‘ספרות נשים’, אבל מסתבר שיש דבר כזה. ספרות שמדברת בלשון של נשים עבור נשים, וכנראה שבעיקר נשים יכולות להתחקות ולהבין את המהלכים ואת המהויות והדקויות של  הרומן.

ב-‘בנות’, כאמור, זה לא היה ככה והרביעייה הנשית הצליחה להיות ברורה ונהירה לי גם כשהן יצאו ארבעתן לנופש ולא הפסיקו להתווכח ולריב. גם כשהאנה התמודדה עם פטריות בוואגינה וגם כאשר מארני הוציאה קיטור ועצבים על אמא שלה, (שהיא בסופו של דבר העתק מדויק שלה).

אסיים בדגש שלא מושם מספיק בשיחות על לנה דנאהם לעומת האנה הורבאט- הן לא אותו האדם. לנה מגיעה מבית היוצר של הרצל,  ובן לאדן. היא נולדה וגדלה בניו יורק להורים עם לא מעט כסף. היתה לה הפריבילגיה ללמוד קולנוע ולשבת לכתוב סדרה. היא בעצמה לא חוותה על בשרה את הצרות שעוברים בני הדור שלה. היא לא התמחתה במשך שנתיים ללא שכר וגם לא נאלצה להיות מורה מחליפה. כמו הרצל המתבולל שהקים עם ליהודים (במקרה הטוב) וכמו בן לאדן המיליונר מתימן שעמד בראש ההתקוממות האפגנית נגד הסובייטים (במקרה הרע) כך גם לנה דנהאם מגיעה מפלנטה אחרת אל אחיה הרחוקים, ומשמשת להם קול וזועקת את זעקתם.

 

No Comments

Leave a Comment