האידיאליזם, החרדה, השואה ודור ה-Y בסרט ‘פובידיליה’

הסרט ‘פובידיליה’ הוא אחד המרתק שהוסרטו בארץ בשנים האחרונות. הסרט (המבוסס על ספר בשם באותו שם מאת יזהר הר-לב) חושף את מורכבות דור ה-Y לעומת טראומת השואה. בפוסט הקרוב אנסה לפצח כמה חלקים מהשיעור החשוב שהוא מבקש להעביר:

 

שחקנים: עפר שכטר  אפרת בוימולד  שלמה בר שביט  אפרת דור

במאי: יואב פז  דורון פז

תסריט: יואב פז, דורון פז, הפקה: שי אינס, גיא בהר, עודד רז, עמיר גולן, צילום: ניתאי נצר, עריכה: סימון הרמן, רותם שמיר,מוסיקה: אורי אופיר, רן יורגנסון

 

 

הנושאים מרכזיים בסרט

“פובידיליה” הוא סרט נוסף בסדרת יצירות טלוויזיוניות\קולנועיות כמו  “נו אקזיט” לפניו (בכיכובו של עופר שכטר המשחק גם בפובידיליה) וסדרת הטלוויזיה “מסכים” אשר עוסקת במציאות המרובדת בעידן של היצף טכנולוגי.מציאות אשר מתווכת מבעד למסכי מחשב ו-LCD. כך קורה שישנה כאן העדפה של אסתטיקה על פני מקוריות, אשר הפכה את שלושת היצירות המודברות למיצגיים הסימפטומטיים של התופעה אשר הם מבקשים לגנות.

הסרט מספר על רגב, אשר  התמוטטות נפשית הביאה אותו לידי אגרופוביה והתמכרות לאינטרנט-היקיקומורי. בביתו יוצר רגב את הפובידיליה- העולם המושלם- האידיאלי הנגרם בשל פוביה (פוביה-אידיליה).

רגב משוטט בעולם בין ערוצי קניות, סרטים דלי תקציב ואתרי אינטרנט. בעיקר אתרים למבוגרים בלבד. בגן העדן בו הוא שרוי הכל נעשה בלחיצת כפתור- אוכל בהזמנה בטלפון, אהבה וירטואלית, שקט ורוגע. ניכר כי הכל מושלם בעולמו של רגב. למרות שההתבודדות אינה מקובלת חברתית היא נעשית מתוך בחירה. הוא לא פוגע באיש, ובעיניו הוא מאושר.

אל תוך גן העדן של רגב פולש גראמפס- ניצול שואה העובד בתור מתווך דירות. גראמפס מודיע לרגב כי בעל הבית החליט למכור את הדירה ועליו למצוא מקום חלופי. רגב מחליט ‘לצאת’ למלחמה מבלי לצאת מן הבית. מתרחשת כאן לוחמה פסיכולוגית בין הרצון של גראמפס להוציא את רגב מהבית לבית רגב אשר לא מוכן בשום אופן לצאת מהבית. סצינה אופיינית למלחמה בינהם מיוצגת בקוד הQR  משמאל.

העלילה מסתבכת כאשר דניאלה- נציגת חברת פילפל-מיטר חודרת לתוך חייו ומערערת את יציבותו. נעשית כאן הקבלה בין האישה אשר מתפרנסת מדעת הרבים (בוחנת רייטינג) לבין האדם המתעלם במופגן מדעת הרבים.

המאבק המשולש בין נפשו של רגב, ביתו של רגב וליבו של רגב מהווה את מרבית עלילת הסרט. במהלך העלילה מתפרק העולם האידיאלי של רגב הן באופן פנימי והן באופן חיצוני.

 

 ידידיה ג’ראמפס’, רגב וטראומת השואה –

השואה משמשת כרקע לעלילת הסרט. היא נעדרת כמעט לחלוטין במישור העלילתי אך נמצא מאחורי הקלעים. גראמפס ניצול השואה אשר הוסתר במהלכה בתור ילד אינו מסוגל לשאת את המחשבה שאדם יתחבא כך מבחירה. הוא מבקש לרפא את רגב באמצעות חשיפה הכרחית לעולם שבחוץ. המלחמה ההולכת ומתכערת בין השניים נעשית באמתלה של עזרה לרגב וסיוע לו.

בתחילת הסרט רגב נראה כמו מוזלמן ניצול שואה- שדוף ורזה בעל עיניים כבויות. הסרט מתחיל באקספוזיציה המציגה כיצד נראית המציאות בה הוא חי- פרסומת באנגלית מהטלוויזיה מצווחת- ‘חייך והעולם יחייך אליך’.

רגב מתואר כמי שיושב מול הטלוויזיה שעות ומה שלא מוצא חן בעיניו מועבר במחי שילטוט. הוא יוצא החוצה רק לחצר. במהלך הפתיחה בה הוא מציג את עצמו הוא מדמה את עצמו לעובר- הנתון ברחם ‘הפובידיליה שלו’- הראשוניות, החמימות והניתוק.

לעומת הדירה הנעימה ובעלת הצבעים החמים חוץ הבית נראה אפור וקודר. רגב אפילו לא מעז לעבור את סף הכניסה.

בסרט מתחולל המפגש בין גראמפס אשר העולם שלו כבר לא יוכל להיות מושלם לעולם בשל השואה ובשל הטראומה הנוראה שחווה. מצד השני רגב אשר מצא את מקומות ואת שלוותו, וויתר על העולם החיצוני ומסתפק בארבעת קירותיו.

במפגש הראשון עם ידידה- המתווך אשר רגב קורא לו ‘גראמפס’, VOICE OVER  של רגב מכריז על כך שהישיש החביב נראה כמו כוכב אורח של סדרה בריטית. בתחתית המסך מוצג כיתוב ססגוני-“כוכב אורח גראמפס”. יש כאן שבירה של הריאליות בסרט, הכנסת הקהל לעולמו המופרע של רגב בעל הדמיויים השנונים והנון-שלאנט הנטוע בלב בטחונו העצמי.

הנכחה לחוסר היכולת של רגב לתקשורת קוהרנטית עם גראמפס מבוטאת ביום השואה אשר אינו מוצא ביטוי בשגרת יומו החד-גונית של רגב. אל הבית נכנס גראמפס לביתו של רגב ורואה אותו צופה בתוכנית ססגונית ביום השואה, למולו אומר :איזה… מה אתה רואה שטויות! חתיכת דרעק? היום יום השואה”. הישיש מעביר את התחנה מסרט אקשן לסרט שואה כמו מציב לפניו עובדה על נוכחותה של הטראומה אשר חייבים להישיר אליה מבט ואין אפשרות להתחמק ממנה.

יום השואה על כל סמליו מיותר בממלכה של רגב. זאת לעומת הצורך האובססיבי של גראמפס בהנכחה והעמדת טראומת השואה במלוא עוצמתה. בעולמו של רגב אין משמעות ותוחלת לזמן, אירועים וציוני מועדים. בין אם יום השואה או כל אירוע אחר הוא נטול משמעות בעולם נטול הזמן שלו. גראמפס לא מוכן לקבל את הניתוק של רגב והדבר מבטא היטב את חוסר היכולת שלו לעמוד אל מול עולמו השונה.

חלק ארי מן העולם הישן המיוצג בסרט הינה טראומת השואה אותה מגלם גראמפס במלוא כובדו. העולם הישן הוא אינו רק ההיסטוריה גרידא על כל פגמיה אלא גם ההווה, עתיר הסתירות, והשופע בכאב ובחוסר תוכלת. “כדי לבנות עולם חדש ,צריך קודם כול לוותר על הישן, ואני ויתרתי, נתתי לפיסות החיים הקודמים שלי להתקלף ולנשור. צמצמתי את המיותר , נפטרתי מהלא נחוץ .מהיותר מדי. מכל החגיגה המחורבנת ,לרגע אחד קטן משהו דפק בדלת .ואני פתחתי .הרופאים קראו לזה התקף חרדה .אני קראתי לזה התגלות”. כך טוען רגב במונולוג הנאמר בVoice over.

כאשר מגלה רגב כי בעל הבית זומם למכור את הדירה, הוא מבקש ללמוד מידע מודיעיני ב’קפדנות’. על כן הוא חוקר את בעל הבית על ידי פריצה לחדר המסוגר עם תמונותיו וחפציו אשר נמצאים שם.

עלילת המשנה הזה מבקשת להתחקות אחר מציאות שאינה קיימת שכן בעל הבית לא רוצה למכור את הנכס והתחקות אחר ההיסטוריה שלו אינה יכולה להועיל במאום. הדבר גוזל  ממנו זמן יקר ומשאבים נפשיים, לבסוף הוא מגיע למסקנה כי בתמונות הישנות אף אחד לא מחייך. רצף התמונות הישנות ומבטיהם הקפואים של בני המשפחה בשחור לבן מעוררות קונוטציות רבות לתקופות ישנות יותר אשר בין קום המדינה וראשיתה.

ההבדל בין גראמפס לבין רגב הינו הבדל משולש- הבדל מבחינת גיל, הבדל מבינת דור והבדל מבינת תפישת עולם. החיים של גראמפס מאחוריו, של רגב מלפניו. רגב חי בעולם של פוסט מהפכת המידע, גראמפס נולד בעולם +קטגוריה חדשה פוסט המהפכה התעשייתית ואת תודעתה ממשיך לשמר.

גראמפס תולה את חייו בחומר- בניינים ודירות אותם ומוכר, עולמו של רגב הינו עולם וירטואלי הנאחז ברוח. הוא אף טורח להזכיר את עברו שוב ושוב באוזניי רגב במהלך הסרט- “הלכתי את כל סיביר בשלג,אתה לא יוצא מדירה, לא יצאתי מבור של פיפי שלוש שנים אנה פרנק היה לה לוקסוס חלונות ,עציצים, מוזיאון…”. יש כאן ניסיון עיקש ליצור סימטריה בין רגב לבינו, אף על פי שכזו אינה יכולה להתקיים.

החלק העיקרי שבו נערכת שיחה בנושא השואה הינה בחלק- האחרון של הסרט. זאת לאחר שגראמפס בניסיונו לבקע את רגב מתוך הקונכייה שלו, הורס לו בכוונת זדון את הגינה. זאת לאחר שהניסיון לנתק את החשמל מביא את רגב לידי רכישת גנרטור, ניתוק המים להצטיידות בבקבוקים וכדומה.

בתגובה גראמפס מחרב את גינתו של רגב. זאת על מנת להשלים את מאבקו העיקש. כאשר רואה רגב את גינתו ההרוס צועק לעברו בטלפון- “אני נשבע לך, גראמפס. אני אהרוג אותך”

למולו פוצח גראמפס במונולוג המסביר את טענתו ואת מקומו בכל הנושא הנידון- “עכשיו אתה תקשיב לי, יום אחד הפולני הפסיק להביא אוכל. ישבתי בחושך ,חיכיתי בבור .הייתי רעב מאוד, חלש אבל כבר לא אכפת היה לי כלום .שיהרגו. בסוף נכנסתי לבית שלי… …מאמא .מאמא, אני פה… אני חי היה שקט, קר ,כמו בקבר, הדברים הרעים באמת קרו בחוץ, אני לא ידעתי. אני עושה לך טובה גדולה- תאמין לי, תצא החוצה .תצא בטוב”

רגב המבולבל וכעוס עונה לו באופן ישיר “אני אהבתי את הגינה הזאת, ,השואה שלך מעניינת לי את התחת, אני ראיתי ”רשימת שינדלר”.

כל זאת כאמור בזמן שיחה טלפונית. מצד אחד רואים את רגב נסער ומן הצד השני רואים את גראמפס יושב נינוח בכסאו.  ניכר כי הנחלת זכרון השואה מעוררת בו תחושות נינוחות. הפעולות שלו נעשות בשם הטראומה הנוראה שחווה, והוא מרגיש ‘גיבור’ נוכח האפשרות הניתנת לו לחשוף את האדם המסוגר אל האמת.

אם במשך כל הסרט דמותו של גראמפס נותרת הפכפכה  ולא ברורה במניעיה האם הוא רק מבקש ‘לחשוף’ את רגב לעולם האמיתי או לעשות זאת באופן זדוני ובלתי פשרות אזי בסוף הסרט יוצא ‘המרצע מן השק’. הוא הורג את אלברט, החתול שלו.

לאחר מכן מגיע גראמפס לביתו של רגב אשר הפך לעיי חורבות, מלא בציוד ומזון אותו אגר למשך הזמן בו יבלה בביתו.  גראמפס פותח בשיחה עם רגב במילה: “זיסלע”, המדגישה את הניתוק והמרחק בין השניים. כאן מתרחשת תפנית בעלילה וגראמפס  מאיים עליו באקדח- “אני למדתי שגם אם קשה חייבים לצאת החוצה”. ה-‘החוצה’ הוא לאו דווקא יציאה מתוך בור שופכין לעולם הנפלא אשר שכך ממלחמתו, כאן ישנו ההיפוך המדובר- יציאה מן העולם המוגן והחם אשר נמצא בתוך הדירה לעולם הקר והנורא אשר שורר בחוץ.

בסצינה בה מנופף הוא אף מנופף אקדח לעבר רגב ואומר לו- “אתה אל תדבר איתי! נראה אותך מוחק את זה במחשב שלך!!” ואף מוסיף- “אני רוצה את החיים שלי בחזרה”. הסצינה אף מעוטרת בברקים לשם יצירת מתח ותאורה חשוכה.

התשובה של רגב מתמצתת את כל הסרט- “מה יש בחוץ? הכל זבל הכל זבל בחוץ!”.

‘זיסעלע! אתה יוצא החוצה!’. בשלב זה הטלוויזיה המונחת כגרוטאה נדלקת ברקע. הם מזיעים. ניכר כי עיצוב הסצינה הופכת לפחות ופחות ריאליטסית.  לידידיה ‘גראמפס’ אין קליע בקנה של האקדח. ותגובתו של רגב מסכמת את כל אשר נאמר בינהם- “היה לי טוב גראמפס”.

לאחר אותה הסצינה רגב נותר לבד- בלי ידידיה, בלי החתול אלברט ובלי דניאלה. נשמעת מוזיקה המזכירה את המוזיקה של ‘רוויקאם לחלום’ כאשר רגב מאבד את שפיותו לחלוטין. נצורח על נציג חברת התקשורת שמגיע לנתק לו את הממיר של הפיפלמיטר. רגב אשר אינו משיג את דניאלה בטלפון מנסה לשדר לה אותות דרך מכשיר הפיפלמיטר. הוא משלטט את זעקתו במורס- SOS  שתי לחיצות קצרות ואחת ארוכה. דניאלה במשרד החברה מבינה כי הוא זועק אליה אך ממאנת להענות לו. רגב נותר   מכונס בשגעונותיובתהו ובוהו הסובב סביבו בחורבות הדירה. הסוף מציג את רגב אשר כל חייו ניסה להתחמק מהעולם הכאוטי אשר מתרחש בחוץ, ולבסוף נכנע לעולם הכאוטי השרוי בתוכו.

 

 דניאלה-רגב-ג’סיקה-

כאשר דניאלה נכנסת לדירה בפעם הראשונה מנקה ומקבל אותה באדישות מהוסה. מן הטלוויזיה ניבטת טלנובלה טיפשית ברקע. רגב מסביר בvoice over,שהוא איננו מעוניין בה מכיוון ש-‘פגמים’ הם תמיד שם. למשמע דבריו המצלמה מתמקדת על פגמיה של דניאלה- שומה, שיער דק על העורף ועיגול זיעה בבית השחי.הסצינה המלאה מצורפת בקוד המצורף.

דניאלה מציעה כי הוא יתחזה לווינבלום בשבילה, ולאחר כמה דקות היא רובצת בספה שלו ומנסה להתחבב עליו. לאחר כמה דקות היא הולכת לשירותים והוא מכבה את הסרט על מנת לשמוע אותה משתינה. כאשר היא הולכת הוא מאתר שערה על מכסה האסלה.

לעומתה של דניאלה הארצית והגשמית ישנו הרומאן עם ג’סיקה הצחקנית, בעלת אינטליגנציה גבוהה אשר מצליחה לנתב כל שיחה אל מקומות נינוחים ונעימים אשר יגרמו ללקוחות שלה לקבל עוד כסף.

האיפיון של רגב כאדם החי כל חייו למען עצמו וצרכיו בא לידי ביטוי בשימוש שהוא עושה באורגזמטרון. הדבר משליך על אופן יחסי המין המועדף עליו- אוננות ללא פרטנטרית.

במקביל ממשיך הרומן שלו עם דניאלה. הוא מכריז על עצמו בתור ‘השליט העליון של בטטות הכורסא’. אך מן הצד השני הוא לא משחק את המשחק. הוא לא צופה בתוכניות שאנשי הפיפל מיטר מעוניינים לסקור אותן. הצילום הנמוך באותן סצינות ממחיש את האופן בו תופש רגב את דניאלה- בתור אישה גדולה ושתלטנית.

דניאלה מצידה מתגלה כבחורה לא מאד אינטליגנטית ואף מעט ‘פרחה’. כך למשל בכניסה הבאה שלה לביתו היא מתלהבת ‘יש’ך חתולה!’ ומדברת לחתול בתינוקיות. לאחר מכן היא כופה את עצמה עליו בניסיון לקיים עימו יחסי מין.

במהלך היחסים ביניהם המסרבים להתרקם, רגב לא מגיע לדייט אשר ניסתה לשדול אותו לצאת. כאשר היא מגיעה אליו הביתה הוא צופה באותה טלנובלה בשידור חוזר. כאשר הוא רודף אחריה עד הכניסה לבית היא מתרחקת והוא נעצר. רגב כאמור לא יכול לעבור את הכניסה, המצלמה מדגישה את מיקומו בקומופוזיצה ברור מאד- הוא באור והיא בחושך. הבנת מצבו של רגב מתאפשר באמצעות כמה מילים-

 

 

 

“אני לא יכול לצאת מהבית”

“בכלל?”

“אני גם לא רוצה”.

היא מתרצה, שבה לביתו ומנסה לשדל אותו לצאת לטיול במחוזי דמיונו. היא מעוררת אותו לכדי הפלגה בפנטזיות באמצעות דמיון מודרך. היא מבקשת ממנו לדמות את עצמו ביער. רגב מתאר בראשו מקום לא מציאותי, טכניקולורי בצבעיו, המצלמה מדגישה את חוסרתהתוכלת בצמצמם פתוח לגמרי. לבושים בלבן, גם הוא וגם דניאלה לבושים בלבן. מעבר לכך עיטורים באנימציה משתלבים ברקע היער בו הם נתונים. ישנה תחושה כי רגב כשל מניסיונותיו לחיות את החיים ש-‘בחוץ’ בשל תחושה של ‘הכל או כלום’, העולם האידיאלי שלו אינו יכול להיות קיים במציאות ועל כן ויתר עליו בשאט נפש מכל וכל.

כאשר הם מקיימים יחסי מין הוא ממשיך להביט כל הזמן אל עבר ג’סיקה מן המסך של המחשב, הוא לא מסוגל לשכב עם דניאלה מבלי לדמות בראשו את האישה המושלמת- זו אשר אינה קיימת במציאות. כאשר יחסיהם של דניאלה ורגב מגיעים לשיא- הוא נאות לשכב איתה למרות אמרתו ‘אני לא עושה נשים חד מימדיות’- התאורה כבה, והחשמל הולך ושב לסרוגין. נקודת השיא האורגזמית שלו לנוכח התאורה אשר כבית ונדלקת מעורררפרנס לסרט קארי. בסרט זה הגיבורה אשר נתונה במעין ‘מוזרות’ המתכתבת עם ‘מוזרותו’ של רגב, גורמת באמצעות טלקינזיס לא רציוני להפסקות חשמל ולהרס המוני כאשר היא נמצאת בשיא ריגושי.

ההידרדרות הקשה מתחילה כאשר לאחר תינוי האהבים הבא של דניאלה ורגב, בעוד רגב נמצא במקלחת,

החתול אלברט זז מהמקלדת ועל המרקע מגיחה דמותה של ג’סיקה.  דניאלה אשר רואה את המתרחש על המסך נחרדת למראה המופקרת הקוראת בשמה ובשמו של רגב. ג’סיקה מספרת לה על הקשר בינהם. בעריכת מונטא’ מקביל רואים את רגב במקלחת כמו היה מתרחץ “מחטאיו”. בצד השני של החדר ג’סיקה קוראת לדניאלה: “הוא שלי!”.

לאחר שרגב מגלה כי דניאלה נעלמה, ומבין כי ג’סיקה הבריחה אותה הוא צורח עליה, עולב בה ומתייחס אליה כאשפת אדם. ג’סיקה הדומעת במחשב- זועקת לעברו ‘אני לא דמות, אני קיימת!!!”.

היחסים של שניהם המסתכמים בפרידה הסופית של דניאלה ורגב מנכיחים את אפסותו ואת קטנותו של רגב אשר ממשיך לאונן מול ג’סיקה, למרות שגירשה את דניאלה.