ההישג הפריטטי של המחזמר ‘טראסק’

האם בכלל ראוי ואתי להעלות מחזה שעוסק ברצח לכאורה של גדול המשוררים ביאליק ועוד בידי שליח של שאול טשרניחובסקי?. 

הטענות בדבר האהובה המסתורית של ביאליק כבר הועלו בעבר ואף ניכר מכתביו כי האישה המסתורית של ביאליק לא היתה רק פיגורה ספרותית אלא אישה בשר ודם -הציירת אירה יאן.

ברבות השנים ביאליק הפך לסמל, הדמות הספרותית שלו קיבלה חירות משל עצמה. אני לא יודע אם יש שדה מחקר ספרותי כזה של דמויות היסטוריות שהפכו למותג שלא מאפשר לקרוא להפריד ביניהן לבין דמויות ספרותיות כמו פיטר פן, כיפה אדומה או סינדרלה.

האם כאשר אני מעלה את ההצגה ‘סינדרלה’ אני חייב לדבוק בגרסת האחים גרים?- ממש לא. האם כשאני כותב מחזה על ביאליק אני חייב לדבוק בחייו ובביוגרפיה הרשמית שלו- באופן האתי כן, מדובר באדם מת שיש לכבד את זכרו, אך עם זאת, בעולם המודרני שבו אנחנו חיים כבר נהוג לכופף את ההיסטוריה ודמויות היסטוריות לצרכים אומנותיים. כך למשל הסרט ‘ממזרים חסרי כבוד’ של טרניטנו הופך את השואה לסרט אקשן, רבים (ואני בינהם) יחלקו על החירות האמנותית.

המקרה של ‘טראסק’ שונה מכל מה שהכרתי עד כה. דמויות היסטוריות הפכו לחומרי גלם אמנותיים. המחזה ‘הילכו שניהם יחדיו’ של א.ב יהושוע מעלה דו שיח בדיוני בין בן גוריון לז’בוטינסקי על בסיס מפגש סודי של השניים שהתקיים במציאות. בספר ‘הוא חזר’ מוצגת דמותו של אדולף היטלר ששב לגרמניה של המאה ה21 והפך לכוכב באופן.

כאמור, טרם נתקלתי ביצירה כמו טראסק המשתמשת בדמויות היסטוריות אמיתיות, בסיטואציה בדיוניות לחלוטין.

ההתפעלות הראשונה שלי מהמחזמר היתה מהמילים שכתב בועז אפלבויים. מלאכת מחשבת של עברית יחידאית, מרתקת, כזו ששמורה ליחידי סגולה כמו יונתן יבין או צפריר קולת (שבעצמו כתב את המחזמר המופלא ‘יריחו’) החירות לעשות בשפה כרצונו של אפלבויים היא חירות נועזת הרבה יותר מהחופש שלקח לעצמו לכתוב אירוע היסטורי מומצא שכזה לפיו ביאליק וטשרנחובסקי התחרו על לב אותה הנערה.

הבימוי של רוני נינו שיצר סדרות מתח טלוויזיוניות הצליח לשלב בין הדרמה של המחזה לקלילות של ‘רוח התקופה’.  המוזיקה של קובי אשרת הצליחה להכניס לתוכה את הטקסט הלא פשוט של אפלבוים שכלל משפטים מורכבים, שאומנם מתחרזים אלו עם אלו אבל מתקשים להתמשקל באופן שמאפשר יצירת שירים ‘קלילים’ כפי שדורש מחזמר.

צוות השחקנים כלל שמות אנונימיים רבים, אך רף גבוה מאד של מקצוענות, לעיתים, כזו שהתעלתה על מחזות זמר רבים שעלו בשנים האחרונות במסגרת החג. רפאל עבאס והראל ליסמן והראל ליסמן הציגו את צמד מספרי הסיפור – אלתרמן ושלונסקי  תוך שימוש בערימות של הומו-אירוטיקה מודעת לעצמה. השניים, שאומנם קצת הפכו את האירוע למעין הצגת ילדים, ניחנים בווירטואוזיות בימתית ובכימיה ששמורה רק למנחי אירוויזיון או לביטן ואמסלם.

רודיה קוזלובסקי בתפקיד טשרניחובסקי גילם דמות של אוהב סהרורי. במובן מסוים הוא גרם לי להאמין שהוא טשרניחובסקי אפילו שמעולם לא ראיתי מלבד הדיוקן שעל על השטר. הקול העמוק של רודיה ומבט הילד התמים היו השילוב שהפך את הדמות שלו לנפלאה כל כך!.

צוות הקורוס במחזמר היה מוצלח מאד וכלל שפע של כשרונות. (גילוי נאות, במקרה אני מכיר אישית כמה מהם). 

את ההצגה גנב ללא ספק תום אידלסון, ילד נצחי שגילם במחזמר את האחות שעובדת עם טשרנחובסקי וכבש את הבמה בקלילות תוך שהוא משדל את אלתרמן ושלונסקי. גם חגית ביאר, עם תפקיד קטנטן של אישה יקית הצליחה למשוך את תשומת הלב של הקהל ולהיות סקסית ומטריפה אפילו עם חליפת חאקי ושפם. גם ניתאי יורן ופז פרל הפגינו את השובבות הדרושה לסוג הקברט המרתק הזה.

 

לפני מספר שנים הועלה המחזמר ‘יריחו’ במסגרת חג המזמר שלא המשיך לאחר הערב בו הוא הוצג. כעת אני כולי תקווה שהפנומן ‘טראסק’ יצליח להתעלות מעבר לקו הזינוק של בת ים. הגיע הזמן שיהיה לנו ‘שלמה ושלמי’ של שנות ה2000.