הטבח בקוסבו- המלחמה שהספקנו לשכוח

 

המונח מלחמת קוסובו משמש לתיאור האירועים בין השנים- 1998 1999, המלחמה התנהלה בין כוחות המשטרה היוגוסלבית והצבא היוגוסלבי מול  חמושים ומחבלים אלבנים-קוסוברים.   כתוצאה מן המלחמה היו כמיליון עקורים מקוסובו. בפוסט הקרוב אפרט על המלחמה הנוראית ההיא שחתמה את המאה העשרים.

 

התקופה לפני התערבות נאט”ו

קוסובו ביוגוסלביה של טיטו (1945-1986)

המתיחות בין המנהיגים של יוגוסלביה וקוסובו במהלך המאה ה -20 הגיעה לשיאה כמה פעמים בהן פרצה אלימות בין שני הצדדים החל ממלחמת הבלקן הראשונה , במלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה .  הממשלה הסוציאליסטית של טיטו ניסתה לבטל כל התקוממות עממית בקרב העמים השוכנים תחת איזור יגוסלביה.  טיטו דאג להפריד בין הכוחות על ידי הקמת ממשלות אוטונומיות במחוז וויבודינה בצפון סרביה וקוסובו בדרום.  גבולות קוסובו נשארו לא ברורים במשך זמן רב (מספר רב של האלבנים התגוררו במקדוניה  ומונטנגרו)

בשנת 1956, מספר רב של אלבנים בקוסובו הורשעו בריגול ובגידה.  האיום של בדלנות היה מינימלי, כי קבוצות המבקשים להתאחד עם אלבניה היו מעטות מאוד מבחינה פוליטית.

הפגנות הסטודנטים במהומות בבלגרד התקיימו ביוני 1968 ועברו לקוסובו בחודש נובמבר של אותה שנה,  חלק מהתלמידים ביקשו בעיקר כוח פוליטי- מושבים ליותר אלבנים אתניים בממשלות הסרביות –יוגוסלביות. מצד שני השפה האלבנית הוכרה על ידי טיטו .  אוניברסיטת פרישטינה הוקמה כמוסד עצמאי בשנת 1970, לאחר תקופה ארוכה, כאשר המוסד הוחזק כבן ערובה של האוניברסיטה של בלגרד ובמשך הלימודים ניכרה התערבות ממשלתית יגוסלבית מסיבית.  בשנת 1974 מעמדה המדיני של קוסובו גדל  כאשר קיבלו ביוגוסלביה חוקה חדשה.

מותו של טיטו ב4 למאי  1980, יצר תקופה ארוכה של אי יציבות פוליטית,  שנה לאחר מכן הפגנה פשוטה של תלמידי אוניברסיטה קוסוברים על זמן ההמתנה הארוך בקפיטריה הצית גל של מהומות ברחבי המדינה כאשר  המפגינים דרשו לראשונה הכרה בקוסובו.

קוסובו תחת שלטון סלובודן מילושביץ’

בקוסובו הלאומנות הגוברת הציתה בדלנות ומתיחות בין הסרבים לבין האלבנים .

בשנת 1986 התפרסם מזכר הקובע כי 200,000 סרבים עברו מתוך המחוז מאז סוף שנות השישים, והזהיר כי בקרוב לא ישאר באיזור סרבים אם דבר לא יעשה. ה-‘תרופה’, על פי המזכר, היה יישוב כפוי באיזור של סרבים.  התזכיר סיים באומרו כי סרביה לא צריך לשבת בחיבוק ידיים ולהיכבש כמו בתקופת האימפריה האוסטרו-הונגרית.

המזכר הביא למחאה נרחבת בכל רחבי יוגוסלביה. האלבנים ראו בו איום , הם האמינו כי כל המהגרים הסרבים עזב את קוסובו מסיבות כלכליות.

בנובמבר 1988, ראש הועדה המחוזית של קוסובו נעצר.  בחודש מרס 1989 קרא לבטל את האוטונומיה של קוסובו וויבודינה – בשם הצורך במאזן כוחות נרחב במדינה .  במקביל הודיעה מזכירות האוטונומיה הקוסוברית על מצב חירום בשל הפגנות אלימות בהן נהרגו עשרים ושבע מפגינים- בינהם שני שוטרים..

 

ביטול האוטונומיה (1990-1996)

סלובודן מילושביץ’  ביטל את האוטונומיות של קוסובו וויוודינה  מתוך דאגה למיעוט הסרבי שחי בשני המחוזות. הביטול אושר בעקבות משאל עם שנערך ברחבי סרביה, כולל קוסובו. כתוצאה מכך יותר מ -80,000 האלבנים בקוסובו גורשו מעבודותיהם.

האוטונומיה התרבותית- אלבנית בוטלה.  העיתון ‘רק אלבנית’ ( Rilindja) נאסר לפרסום, ושידורי הטלוויזיה והרדיו בשפה האלבנית  הופסקו. השפה אלבנית כבר לא היתה שפה רשמית במחוז אף על פי שהפכה לשפת אמם של רוב התושבים הסרבים.  אוניברסיטת פרישטינה נחשבה למרכז הלאומיות האלבנית,  לימודיהם של כעשרים אלף תלמידים הופסקו וכ 80% מהאוכלוסייה בקוסובו היו מובטלים.  תושבים אלבניים רבים היגרו באותה תקופה לשוויץ ולגרמניה.

בתגובה למצב הקשה- הוקמה הליגה הדמוקרטית של קוסובו בראשות איברהים רוגובה שמיהר להצהיר על כך שאינו רוצה במלחמה, בהתחשב במה שקרה במהלך המלחמות בבוסניה והרצגובינה וקרואטיה.   הוא קרא להקמת בתי ספר אלבניים, מרפאות ובתי חולים במקביל

שלב למלחמה (1996-1998)

היו”ר רוגובה, הביא את קוסובו לתקופה שלווה יחסית דווקא בזמן המלחמה שפרצה בבלקן,  אך בד בבד בסיוע הצבא הקרואטי החל להירקם הצבא לשחרור קוסובו.

המלחמה בקוסובו החלה ב -22 באפריל 1996, שבו נערכו קרבות בין לוחמי הגרילה האלבנית האתנית של KLA ו המשטרה היוגוסלבית.  רוב החימוש של KLA הגיע מאלבניה שבאותה התקופה סבלה מנפילת הכלכלה וכישלון תוכנית הפירמידה. מחסני צבא נשדדו, תחמושת רבה הוברחה דרך ההרים לטובת המאבק לשחרור קוסובו.

בשנת 1997 קרובות ממושכים בין הkla למשטרה היגוסלבית נערכו לעיתים קרובות וגבו קורבנו רבים משני הצדדים.

בשנת 1998 מחלקת המדינה של ארה”ב הכריז על הKLA כארגון טרור. לא חלף זמן רב ופרטי מידע לא מבוססים צצו על פני השטח- הKLA היה מקושר עם הרשת החיצונית הפלילית האלבנית … וגם ארגוני הטרור הונעו על ידי הרעיון של האיסלאם הרדיקלי, כולל מוג’אהדין בהשראת איראן ואוסאמה בן לאדן.

בינתיים, ארה”ב עמדה מחוץ לחומה של סנקציות נגד יוגוסלביה, קוסובו היתה סיבה אחת.  סנקציות אלה יושמו עדיין, למרות הסכם דייטון לסיום המלחמה שבו הוא הציע בבירור כי הם צריכים להשלים עם כל הסנקציות.  ממשל קלינטון טען כי דייטון היה המניע של יוגוסלביה לקיים דיונים עם רוגובה על קוסובו.

במקביל, דיפלומטים מערביים התעקשו כי נושאיי  קוסובו יידונו, וכי סרביה ויוגוסלביה צריכות להיענות לדרישות האלבניות.

למרות ניהול השיחות -ההתקפות על ידי KLA גברו, עד מהרה האיזור שוב התלקח וכתוצאה מכך פרץ קרב ראשון שגבה את מותם של 30 אזרחים אלבנים ו -4 שוטרים סרבים. פעולה רצינית הראשון של המלחמה החלה.

ב -24 במארס נערך אחד הקבות הקשים והמחרידים ביותר במלחמה בכפר בשם דקושג’ה על גבולה הצפוני של אלבניה. קרב שתבע את המונח “אנחנו מסירים את כפפות המשי ועוטים את כפפות המלחמה”.

צפון אלבניה שימש גם מרכז נוסף של פעילות עבור KLA, באיזור הכפר פוקרדני- זו היתה נקודת המפתח עבור התקפות והברחות נשק ללחימה.

תחת אש הסרבים המשיכו במסעם לדיונים דיפלומטיים, מנסים להניע את השיחות עם איברהים רוגובה .  לאחר מספר פגישות נכשל, ראטקו מרקוביץ’ להביא לחידוש ההדיבורית, ובנוסף לכך אף נציג של האלבנים לא בא.  הנשיא הסרבי

במהלך הזמן הזה, הגיע נשיא יוגוסלביה מילושביץ’ להסכם עם בוריס ילצין לשיתוף פעולה בכל הקשור לדיבוב המנהיגות הקוסברית. הKLA סירב לדבר עם הצד הסרבי, אך לא עם יוגוסלביה.  המפגש היחיד בין מילושביץ’ ורוגובה היה ב -15 במאי בבלגרד, יומיים, כאשר ריצ’רד הולברוק הודיע כי הוא יגיע לפגישה.  חודש לאחר מכן, הולברוק,  ביקר גם את אזורי הגבול עקוב באש הלחימה, שם הוא הצטלם בתמונה המפורסמת עם חברי KLA.  פרסום תמונות אלה נתפס כאילו ארצות הברית תומכת בתוקף KLA לבין האוכלוסייה האלבנית בקוסובו.

ב-1999, בתגובה להסלמת הלחימה בחבל, הציבו כוחות נאט”ו דרישה ליגוסלביה (שכללה אז את האיחוד הרופף של סרביה ומונטניגרו)  בבקשה חד משמעית להשיג את כוחותיהם מן החבל. סמוך למועד פקיעת האולטימטום, החלו הסרבים בגירוש וטבח המוני באוכלוסיית האלבנים מקוסובו בעיקר מאיזורי השליטה של ה-KLA. כוחות נאט”ו החלו בהתקפה אווירית על מטרות צבאיות ואזרחיות ברחבי סרביה, בעוד יוגוסלביה מאיצה את גירושם של האלבנים. כעבור כעשרה שבועות של הפצצות, הסכים מילושביץ’  להוציא את כוחות יוגוסלביה מן החבל, שנמסר לניהולו של כוח צבאי של נאט”ו בשם כוח קוסובו (KFOR). עם תום המלחמה הפך החבל לטריטוריה אוטונומית בחסות האו”ם, , ואחרים עברו למובלעות בתוך קוסובו עצמה, שם הגנו עליהם כוחות האו”ם. התושבים הלא-אלבנים שביקשו לשוב לבתיהם נתקלו באלימות ובאפליה.

 

חטיפות והוצאות להורג סיכום

בכמה כפרים תחת שליטת KLA בשנת 1998,  נעצרו כ 85 סרבים במהלך ה19 ביולי, טרם ההתקפה על הורהאבוץ’.  35 אנשים שוחררו מידית וב -22 ביולי 1998, ה- KLA השתלט על מכרה ליד אביליץ  ותשעה סרבים נתפסו באותו יום ושוחררו לאחר משא ומתן ארוך.  בחודש אוגוסט 1998, 22 אזרחים סרבים נהרגו בכפר קלצ’קה, המשטרה דיווחה על שימוש בכבשן במטרה לשרפת הגופות וטשטוש הראיות.  בספטמבר 1998, המשטרה הסרבית אספה 34 גופות של אנשים מאמינים שנתפסו ונרצחו על ידי KLA, ביניהם כמה אלבנים אתניים,  לדברי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום ב בית הדין של האג  יותר מ97 סרבים בקוסובו נחטפו בשנת 1998. לדברי הממשלה הסרבית  באותה השנה נרצחו 988 בני אדם ונחטפו 287;  בין ההרוגים, היו 335 אזרחים, 351 חיילים, 230 שוטרים ו72 גופות לא מזוהות.

 

הרס  כנסיות ובתי קברות

בימים שלאחר נסיגת כוחות יוגוסלביה מקוסובו, מעל 200,000 בתים נהרסו על ידי אלבנים אתניים יחד עם KLA.  בתי קברות חוללו, מצבות נופצו ומאות כנסיות סרביות אורתודוקסית נהרסו בידי הבדלנים האלבנים. יש לציין שגם בסרביה באותן השנים חוללו אתרים הקדושים לאיסלאם.

גניבת איברים

במהלך המלחמה ואחריה 1999 נטען כי כמה סרבים, מתנגדי משטר אלבניים ואסירים צוענים נלקחו מעבר לגבול לתוך קוסובו ונהרגו ב-“הבית הצהוב” ליד העיירה בורל. מרובם נקצרו איברים שהוצאו למכירה על השוק השחור.  טענות אלה נחקרו לראשונה על ידי ICTY אשר מצא ציוד רפואי ועליו עקבות של דם סביב הבית. הכלים  נחקרו לאחר מכן על ידי האו”ם, אשר קיבל עדויות של לוחמים לשעבר מארגון הKLA שהודו בביצוע קצירת איברים. התובעת הראשית עבור ICTY, קרלה דל פונטה חשפה את הפשעים האלו לציבור בספרה: “מאדאם התובעת” אשר פורסם בשנת 2008.

 

בסוף 2010  הפוליטיקאי השוויצרי, דיק מרטי חשף מסמך ובו מתואר כיצד לקחו מאות סרבים, צוענים ואסירים אלבניים לתוך אלבניה.  האסירים הבריאים הובלו למרפאות הפועלות ליד טירנה שם הם נהרגו על ידי זריקה לתוך הראש, לאחר מכן הכליות שלהם הוסרו, ונשלחו  לאיסטנבול למכירה.

 

פשעי מלחמה של היוגוסלביים

על פי דו”ח בית המשפט הבין לאומי בהאג נערו בסוף שנות התשעים עשרות סוגים שונים של פשעי מלחמה , פשעים נגד האנושות , והפרות אחרות של המשפט הבינלאומי בדבר זכויות האדם : גירוש כפוי של הקוסוברים מבתיהם, שריפת ו ביזה של בתים, בתי ספר דתיים אתרי ומתקני הבריאות; מעצר , במיוחד של גברים בגיל צבא; אונס וטיהורים אתניים*.

על פי דוח שפורסם על ידי מחלקת המדינה האמריקאית, וושינגטון, מאי 1999

 

רדיפות וגירושים

במהלך העימות המזוין בשנת 1998 בין הצבא היוגוסלבי לבין המשטרה הסרבית לכאורה דווח על שימוש בכוח מופרז ועל מקרים אקראיים, אשר גרמו נזק לרכוש, עקירה של האוכלוסייה ומוות של אזרחים.

ב-20 במרץ 1999, יחד עם תחילת ההפצצות של נאט”ו, עודד לכאורה מילושביץ’ יישום ” הקמפיין של הגירושים”.   אם כי ממשלת יוגוסלביה טוענת עד היום כי משבר הפליטים נגרם על ידי ההפצצות. נטען כי הצבא היוגוסלבי ,  והמשטרה הסרבית באביב 1999, בצורה מאורגנת כביכול, עם שימוש משמעותי במשאבי ניהלו קמפיין רחב באלימות נגד אזרחים אלבנים במטרה לגרשם קוסובו ובכך לשמור על שליטה פוליטית של בלגרד על המחוז.

על פי פסק הדין של בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר הצבא הסרבי  והמשטרה לאחר הפצצת נאט”ו ביוגוסלביה 24  מרס 1999, באופן שיטתי תקפו כפרים עם אוכלוסיה אלבנית. התעללות , שדדו ורצחו אזרחים או הורו להם ללכת אל אלבניה או מונטנגרו . במסגרת הקמפיין של אלימות , אלבנים גורשו בהמוניהם מבתיהם, נרצחו, הותקפו מינית , ומבני הדת שלהם נהרסו.  הכוחות הסרבים ביצעו פשעי מלחמה במטרה לגרום באמצעות אלימות וטרור, למספר משמעותי של האלבנים בקוסובו לעזוב את בתיהם, ולעבור  מעבר לגבול.

הטיהור אתני של האוכלוסייה האלבנית בוצעה על ידי הדגם הבא: ראשית הצבא הקיף  מקום, לאחר מכן החל בהפגזות, ולבסוף כוחות המשטרה נכנסו לכפר- בזזו, רצחו, אנסו והודיעו על גירוש האזרחים.

לדברי הנציב העליון של האו”ם לענייני פליטים , עד יוני 1999, הצבא היוגוסלבי, והמשטרה הסרבית גרשו 862,979 אלבנים מקוסובו, כ 440.000 פליטים חצו את הגבול אל אלבניה ו 320,000 עד  מקדוניה .  בוסניה והרצגובינה קיבלה יותר מ -30,000 פליטים.

 

הרס היישובים  

המשטרה וכוחות צבאיים החלו באופן חלקי או מוחלט בהשמדה של אלפי כפרים אלבניים, בקוסובו על ידי שריפת או הפגזה . על פי נציבות האו”ם לפליטים  כמעט 40% מכלל בתי המגורים בקוסובו ניזוקו קשות או נהרסו כליל.  מתוך סך של 237,842 בתים, 45,768 ניזוקים בכבדות ו 46,414  נהרסים. בעיר פץ נהרסו בכבדות יותר מ 80% של סך 5,280 בתים.

אובייקטים דתיים הושמדו באופן המוני.  לפי דו”ח של עמותת רופאים לזכויות אדם , נהרסו 155 מסגדים בקוסובו באוגוסט 1999 בהתבסס על תביעות של הפליטים.

מחיקת הזהות הקוסוברית-

מחיקת הזהות היתה אסטרטגיה שהונהגה על ידי ממשלת יוגוסלביה במהלך המשבר בקוסובו בסוף 1990

מהמגורשים האלבנים נלקחו דרכונים , לוחיות רישוי, רשיונות נהיגה , תעודת זהות ומסמכים אחרים. יחד עם מדיניות של גירוש האלבנים האתניים מהמחוז, כוחות יוגוסלביה נהגו להחרים את כל המסמכים המעידים על זהותם של אלה שגורשו. ארגון רופאים לזכויות אדם מדווח כי כמעט 60% מהמשיבים לסקר  איבדו את מסמכי הזיהוי האישי. [59] ארגון Human Rights Watch תיעד גם מנהג נפוץ בו אלבניים נאלצו בכפייה להסיר את לוחיות הרישוי  מכלי הרכב שלהם.  במטרה למנוע מהם לשוב לביתם.

בנוסף להחרמת המסמכים הרלוונטיים מבעליהם, נעשו מאמצים גם להרוס את  רשומות הלידה (וארכיונים אחרים) אשר נשמרו על ידי סוכנויות ממשלתיות, כדי להפוך את “טיהור” למלא  ( טקטיקה זו האחרונה לפעמים להיות המכונה טיהור ארכיוני ).

פרקטיקה זו קיבלה גינוי ברחבי העולם, הוכחות אלו הובאו לבית המשפט לפשעי מלחמה ניסויים שנערכה בהאג .

 

הטיוח

זמן קצר לאחר הפצצת נאט”ו,  על פי הדוחות,  בין 1200 ו – 1500 גופות הושמדו בטרפצה. כמה גופות של האלבנים בקוסובו הועברו לתוך מרכזי סרביה ונקברו בקברי אחים ברחבי בלגרד הבירה.

בחודש מאי 2001 הממשלה הסרבית הכחישה כי משאית מלאה גופות של אלבנים (86 גופות) הושלכו לנהר הדנובה במהלך מלחמת קוסובו.  עד כה, כ – 800 שרידי אלבנים שנהרגו ונקברו בקברי אחים בסרביה הוצאו וחזרו למשפחות. רוב הגופות נתגלו ליד בסיסים  של המשטרה הסרבית.

 

האשמות נאט”ו-

השימוש בפצצות מצרר- במהלך הפצצת נאט”ו ביוגוסלביה, שומשו פצצות מצרר , אשר נאסרו על ידי החוק הבינלאומי, היו בשימוש נרחב ברחבי יוגוסלביה, וגרמה לנפגעים בקרב אזרחים רבים

במהלך ההפצצות של נאט”ו, השתמשו כמו כן באורניום מדולדל אשר נאסר על פי החוק הבינלאומי ונורה על יוגוסלביה בתחומים רבים.  זה גרם לעלייה מסיבית בשיעורי הסרטן, עדיין ניכרות לידות מומים גנטיים לאורך כל האוכלוסייה של סרביה (כולל קוסובו) ומונטנגרו מאז תום המלחמה בקוסובו.

נאט”ו הואשמו במיקוד מטרות אזרחיות ללא הבחנה בין הרס תשתיות ומטרות צבאיות, הופצצו 33 מרפאות ובתי חולים, 55 כבישים , מסילות רכבת וגשרים, 6 שדות תעופה אזרחיים, 24 בנייני משדרים, 10 תחנות טלוויזיה ותחנות רדיו, וכן 340 בתי ספר. לשם השוואה, רק 14 טנקים הושמדו על ידי הפצצות נאט”ו.

ממשלת סרביה ועוד מספר קבוצות הלחץ הבינלאומי (למשל אמנסטי אינטרנשיונל ) טענו כי נאט”ו ביצעה פשעי מלחמה על ידי הפצצת אזרחים.  בסך הכל את מספר הנפגעים האזרחים שנהרגו בהפצצות נאט”ו עמד על 2,500, בעוד מספר הנפגעים מהצבא והמשטרה עמד על 40% בלבד.

 

 

כתבי אישום למנהיגים KLA

נגד ראשי הארגון האראדין באלה , איסק מולסיו מורטצ’י אגים , לימאי פאטמיר הוגשו כתבי אישום בגין פשעים נגד האנושות.  הם נעצרו ב 17-18 בפברואר, 2003.  ההאשמות בוטלו בטענה של טעות בזיהוי נגד מורצ’י אגים, ואילו לימאי פטמיר זוכה מכל אשמה. ב -30 בנובמבר 2005 שוחררו.