בטיול לדרום אמריקה גיליתי את הזהות היהדות-ישראלית שלי מחדש מספר פעמים.

היו החוויות השליליות- בבואנוס איירס ביקשתי להיכנס לבית אמי”ה – מרכז הקהילה היהודי אשר נפגע בפיגוע בתחילת שנות התשעים. כיום המקום שמור ומאובטח כמו שגרירות ארצות הברית בפקיסטן או טהרן- משאיות ושומרים עם נשק עומדים בכל קרן רחוב ובוחנים את העוברים והשבים. אפילו הדרכון הישראלי שלי לא איפשר לי להיכנס לקבלת השבת.

במקומות אחרים הישראליות שלי שיחקה תפקיד מפתח כאשר מצאתי את עצמי בפרובינציות של בת ים מעבר לים בבוליביה ובפרו, אבל על זה אספר בהזדמנות אחרת.

היהדות לכשעצמה באה לידי ביטוי בוקר אחד בעיר השוויצרית ברילוצ’ה הידועה בזכות השוקולד היקר המופק בה, הגלידות עתירות השומן וכלבי הסן-ברנרד הממתינים לצד בעליהם בכיכר המרכזית, לרוב עם שילוט- ‘תמונה בשני דולר’.

בוקר אחד הלכתי עם המארח שלי חואן למגרש החלקה על הקרח. חואן הציע את ביתו דרך אתר קאוצ’סרפינג לטבעונים, אך מאחר ומערכת החימום שלו שבקה חיים בלילה השני עברתי למלון קטן, והמארח שלי פינה מזמנו והראה לי את העיר והסביבה.

במגרש ההחלקה על הקרח נזכרתי תוך מספר שניות בקואורדינציה המופלאה שלי. הפעם אני לא  ציני, באמת יש לי קורדינציה שיכולה להלום מתעמלת התעמלות קרקע רומניה. תוך מספר שניות כבר הסתובבתי במרכז הרחבה כשחואן מנסה לדדות מאחורי ולהיאחז במעקה.

מן הצד השני של הרחבה צדו את עיני זוג דתי- בחור בכיפה וציציות ואישה עם שמלה ומטפחת. הניסיונות שלהם להיאחז בקרקע הסתרגו בניסיונות לשמור על קשר עין עם שתי מזוודות גדולות שהונחו בצד ליד הספסלים.

כעבור עשר דקות ניצתה שיחה בינינו, הראדר היהודי הפגיש את שלושתינו לשיחה. הם היו זוג יהודים מהעיר סנטיאגו דה צ’ילה שביקרו קרובי משפחה בעיר רוסריו. כעת, בדרכם חזרה הביתה החליטו לבלות עוד כמה ימים בעיר הדרומית. כעת, לאחר שביצעו צ’ק-אווט מהמלון בבוקר, הם גילו ששני האוטובוסים הבאים לעבר צ’ילה בוטלו, ורק בערב יוכלו להמשיך לתחנה הבאה שלהם. במלון לא איפשרו להם לשמור את החפצים, וגם לא בתחתנה האוטובוס הקרובה. כעת הם מנסים להעביר את זמן במרכז המסחרי הקטן של העיר עד שיגיע זמנם לאוטובוס המיוחל.

הצעתי לזוג לאחסן את המזוודות הגדולות בחדר המלון שלי הסמוך על מנת שיוכלו להמשיך לטייל בעיר מבלי להיסחב. הזוג הודה לי, לקח את המזוודות לעבר חדר המלון הסמוך , השארתי להם את המפתח בקבלה והמשכתי לעבר טיול אופניים עם חואן. בערב הגעתי למלון, המזוודות לא היו שם, אבל כן הושארה לי טבלת שוקולד וכרטיס ביקור עליו נרשם- ‘בוא לבקר אותנו בסנטיאגו’.

חואן לא האמין לי כשסיפרתי לו שנתתי לשני אנשים זרים לאחסן את המזוודות שלהם אצלי במלון בעוד ציוד ששייך לי נמצא שם. (פרטים חשובים היו בכספת בקבלה). הסברתי לו שבמקרה הם יהודים וזה לא נראה לי משונה להציע למישהו מבני עמי כמה שעות של אחסון. באותו הרגע שהסברתי באופן רציונלי את הדברים הבנתי כמה העניין לא רציונלי ועד כמה לא אוכל להעלות בדעתי רוסי, ארמני או בן שבט זולו אשר יעשה מעשה דומה. מעבר לכך התעצבתי על כך שהדבר כל כך מובן מאליו כשאני שוהה בחו”ל אבל מה הסיכוי שאפתח את הבית שלי בפני אנשים זרים בישראל?.

הביקור אצל הזוג היה מאד מצחיק, כולם היו דתיים והתחילו לשיר כל מיני ניגונים חסידיים מוזרים בתוך בליל של עברית, ספרדית ומשהו שהוא כנראה אידיש. ברגע של מבוכה שאין כדוגמתה נקראתי לחדר השני לבחור את בקבוק היין (אין לי מושג איך מכשירים את  היינות הצ’יליאנים). מתוך בורות עמוקה  וניסיון להיראות חכם, נטלתי שני בקבוקים מהמעמד, הקשתי עליהם כמו שדופקים על אבטיח לבדוק עם הוא בשל, הקשבתי לצליל וחזרתי על הפעולה עוד שלוש פעמים בתשומת לב של פורץ כספות עד שבחרתי את הבקבוק המיוחל.