המושג- ‘טראנס אינדיווידואל’ ויהושוע סובול

‘טראנס אינדיווידואל’ הינו מושג אותו תבע החוקר לוסיין גולדמן באשר לאופן בו ניתן להקיש מיצירתו של מחזאי מסויים באשר לאורחות חיים ותפישות עולם שונות שלו ושכמתו. כך ניתן להציג מתוך מחזה מסוים הבנה של אורחות רוח קולטיביים. כמו למשל ניתן ללמוד ממחזהו של יגאל מוסינזון ‘קזבלן’ אודות מכלול הדעות וההתייחסויות לעלייה מצפון אפריקה על ידי יוצאי הפלמ”ח. עם זאת ניתן לראות כיצד מתפלמס אותו מחזאי-נציג עם הדעות והמנהגים של בני דורו. כך למשל יגאל מוסיזנון מוציא את קזבלן חף מפשע בסוף המחזה ואת ההונגרי- יאנוש, בתור האשם בגניבת הקופה. כך חושף  המחזאי גם את חבריו לביקורת.

במחזה ‘הפלשיתנאית’, ניתן לראות את יהושוע סובול. נציג השמאל, מתפלמס עם זהותו השמלאנית, ובאופן בו מוצג הסכסוך. למעשה  במחזה ‘הפלשתינאית’ בולט מאד העיסוק בייצוג הסכסוך ולא הסכסוך עצמו, במערכות היחסים בין הדמויות השונות, ולאו דווקא הפער המפריד בין יהודים לבין ערבים. במשך המחזה עולים נושאים רבים ומגוונים- הפוליטיקה של הייצוג הישראלי-פלסטינאי, תפישת הנרטיב עם את של רעהו, עניינים הקשורים בזהות ותפיסת הקורבן.

ישנה מהות עמוקה מאד להצגת תהליכי היצירה כגלויים ובוטים למול הקהל, בחירת מחזאי חדה ומורכבת הכוללת בתוכה אלמנטים שונים:

במחזה ישנם קטעים רבים המתעסקים בשאלת הזהות. לדוגמא ניתן למצוא כבר בעמוד 10  את הדיון של דליה ובנש הבמאי בנושא פליטת הפה שלה “אני לא יהודיה אני ערביה”.

במקום אחר במחזה ניתן למצוא אמירות שונות המתייחסות לסכסוך כמו למשל בעמוד 48 כשעדנאן אומר “יהודים עושים עוד משהו על ערבים כדי להרגיע את המצפון שלהם” .

כמו כן ניתן למצוא ביטוי לטענה זו גם באמפרוביזציה של פאהד המשחק בחור חרדי.  במחזה התאטרון הוא גם האמצעי להבעת האמירה וגם האמירה עצמה, התאטרון מתעסק בתאטרון, הוא גם המדיום וגם המסר. את טענה זו ניתן לחזק באמצעות המונולוג של חואקין בסוף המחזה אשר טוען : “אנחנו את העולם הזה כבר לא נשנה: לא לטובה, אבל גם לא לרעה, אז עכשיו עזבו את המילים(…)”. חואקין שובר את הקיר הרביעי (אשר במהלך המחזה ניתן היה לראות קיר רביעי בתוך קיר רביעי”) פונה לקהל ומדגיש “בסך הכל סיפרנו סיפור”.

כאשר אנחנו בוחנים את נושא הטראנס אינדיווידואל במחזה, ניתן לאתר בקלות את הנרטיב המוביל, המשקף מבע שמלאני מובהק.  כאשר אנחנו רואים סצינה מסוימת, כמו למשל סצינת התקיפה של מגדה בידי אנשי ימין קיצוני אנחנו מפתחים אמפטיה כלפי הדמות ותחושת אנטגוניזם לדמויות האחרות (התוקפים במקרה זה). אך כאשר הבמאי צועק ‘קאט’ והכל מתגלה כמהתלה- הצגה, אנחנו מקבלים פרספקטיבה, ממרחק מסוים אנחנו יכולים לאמוד את הסיטואציה ולהבין שלא כל מה שאנחנו רואים היא המציאות עצמה.

זאת ועוד, המחזה מתפלמס לא רק עם הזהות השמלאנית אלא ישנה כאן גם התייחסו לאנשי תאטרון ותפישתם את הסכסוך הערבי עבר. בתמונה  עשר כאשר  פאהד מתווכח עם הבמאי בנש על החופש היצירתי אותו הוא מבקש לקחת בעת  הוא אומר לו (עמוד 45) “כשאתה בא להציג את הערבי יש לך בעייה, אתה לא מתייחס אליו כאל אדם שווה לך (…) אתה לא רוצה להציג ערבי שמתנהג באופן בלתי מכובד”.

עצם הצגת מערכת יחסים בין במאי לשחקנים מעיד העדה רבה על הסכסוך שכן מערכת יחסים שכזו אינה יכולה להיות דמוקרטית ושוויונית והינה כרוכה בסוג של “כיבוש”, הבמאי מבקש להכתיב דרך מסוימת ופרספקטיבה מסוימת, דבר הנמשל לדרך של שלטון צבאי היררכי.

לסיכום: יהושוע סובול בוחן במחזה ‘הפלשתינאית’ את היחס אל השונה ואת אופן הצגת השונה הערבי בתאטרון הישראלי. בעצם כך משתקפת ראיית העולם שלו ושותפיו לדעות הפוליטיות ההמתנגדות לאפליית האחר על רקע מוצאו. מן הצד השני מובעת ביקורת כלפי הייצוג של הפלסטינאי, כאשר עצם הייצוג הוא בעייתי בעצמו.