הספרות הישראלית-

 

 

ניתן להגדיר את הספרות הישראלית כהמשכה של הספרות העברית המודרנית.

במשך שנים העברית הייתה שפה מתה אשר שימשה למטרות קודש בלבד, מעט משוררים יהודים בספרד כתבו שיריי חול בעברית, אך ברבות השנים לא היה ניתן למצוא שימושים פרוזאיים לשפת התנ”ך.

בסוף המאה התשע עשרה צמחה ספרות חול בעברית (עוד טרם הוחייתה על ידי אליעזר בן יהודה) העברית באותם  ימים הייתה כמו הלטינית של הנוצרים- שפה שנשמרה כשפת קודש, אבל אף אחד לא דיבר אותה כשפת אם.

האנשים שהחלו לכתוב בעברית היו אנשיי תנועת ההשכלה (התגובה היהודית לעידן הנאורות האירופית- יהודים אשר יצאו מן העיירות היהודיות הקטנות, עזבו את המסורת אשר נשמרה במשך מאות שנים ופנו אל עבר המודרנה, הרציונליזם והנחות היסוד הלוגוצנטריות).

בשנים שלאחר מכן, עם ראשית עידן הציונות והעליות הראשונות לארץ ישראל, החלה להירקם ה-“טיוטה” הראשונה של העברית אשר נלמדה על ידי ציונים נלהבים שחלמו לחדש את ימי שראל כקדם. היצירות שנכתבו באותן השנים היו מגוייסות, עסקו בדמות הלוחם הגיבור היהודי החדש גבה הקומה ואיש העמל. הספרות העברית באותן השנים עסקה בכיסופים ובכמיהה לארץ ישראל ובניית מולדת לעם היהודי.

 

הספרות הישראלית שלאחר קום המדינה עסקה בעיקר באנשים העומדים פנים מול פנים מול המציאות, מדינה שהתקוות רחוקות מלהתגשם בה, מולדת לעם היהודי אשר אינו יכול לשכון בה בבטחון גמור. אנשים אשר נרדפו כל חייהם, ואבות אבותיהם נרדפו, והנה שוב- מוצאים מקלט בפינת המדבר לחוף הים התיכון- ושוב נרדפים בה.

 

הספרות לאחר עצמאות ישראל

 

מעבר לכל מדינה אחרת הספרות בישראל עוסקת במהגרים וחווית הפליטוּת, אנשים החיים בין העבר הדתי להווה החילוני, בין השורשיות לבין התלישות, בין המסורת לבין הקדמה,

אנשים אשר שאפו להתחיל את חייהם מחדש אך לרוב נכשלו, הסתרבלו בחבליי הקליטה ולבסוף תיעלו את כל תקוותיהם לילדים שנולדו בארץ- קנו עבורם ספרים, שלחו אותם לשיעוריי נגינה ופיטמו אותם באוכל מזין.

הספרות הישראלית בשנות החמישים והשישים מתארת מגדל בבל של אנשים מתרבויות שונות ושפות שונות המנסים למצוא את עמק השווה.

 

גם אם הגירה ומפגש בין תרבויות, אינם הנושא הנידון במישרין  בספר מסויים בספרות הישראלית, הם תמיד יהיו שם ברקע, אנשים יסווגו על פי ארצות מוצאם- יוצאיי עדות אירופה ויוצאי מדינות צפון אפריקה והסהר הפורה.

. סטניסלבסקי אמר שבכל יצירה תמיד יוזכרו- אוכל, מין ומוות, כך בישראל כל יצירה תכלול בתוכה מין, אוכל, מוות והגירה.

 

מן הצד השני ניתן לראות גם יוצרים רבים שלא נולדו בארץ, ובכל זאת חוויית ההגירה ממוּעטת ביצירות שלהם, יוצרים רבים אשר כתביהם מתעתעים ונדמה כי הכו שורש באדמה יש מאין. גם אם הביאו מטען תרבותי מארצות מוצאם, הם  התאימו אותו לרוח  הישראליות, ותרגמו יצירות גדולות משפת המקור.

בנוסף, חווית השואה לוקחת חלק חשוב מאד בספרות הישראלית- יצירות רבות העוסקות בזכרונות השואה, בחיי הניצולים, הטראומה והשכול. עם כל דור שעובר מצטרפים נדבכים נוספים הקשורים לשואה- סיפורים על ילדיי הניצולים החיים בבית בו זכר השואה מרחף כמו רוח רפאים, סיפורים העוסקים בקשרים הסבוכים עם גרמניה לאחר המלחמה.

כדוגמא להתבוננות על השואה בכתיבה הישראלית מהשנים האחרונות ניתן לציין ספר בשם- “שואה שלנו” המספר על ילדים בשכונה קטנה בשנות השישים השומעים קטעיי סיפורים על השואה, אך מכיוון שהמבוגרים מסרבים לספר את הסיפור המלא על מה  שקרה “שם”, הם מחליטים לחקור בעצמם את טראומת השואה ולשחק ב”בוכנוואלד”- להרעיב את עצמם בחופשת הקיץ כדי לדעת מה קרוביהם חווּ.

 

הספרות הישראלית מתברכת בנוסף גם בחווית האינטימיות הקרובה מדי אשר מאפיינת את הקיבוצים.

צורת החיים שהפיחה תקוות רבות בלבבות של חלוצים צעירים בדבר שינוי טבע האדם יצרה לא מעט קונפליקטים, סכסוכים והתחבטויות.

 

הקיבוצים שהוקמו בתחילת המאה העשרים על ידי עולים ממזרח אירופה  גילמו את תמצית האידיאולוגיה הסוציאליסטית והמרקסיסטית.  בעוד העולם הקומוניסטי ניסה להכיל האידיאולוגיה בו זמנית על מיליוניי אזרחים הזרים זה לזה, בכל קיבוץ וקיבוץ כולם הכירו את כולם, הניסיון ליצור שוויון היה מובק- הילדים הוצאו מבתיי ההורים וגרו ביחד בבית ילדים, הבגדים היו משותפים לכולם, על נשים הוטלו משימות של הגנה ושימוש בנשק, החלטות בדבר חייהם הפרטיים של האנשים התקבלו בהצבעות (האם חבר קיבוץ יהיה זכאי לארח בביתו קרוב משפחה, האם למשפחה יתפאר להציב רדיו בביתה או לאפשר לאחד מבנייה להתאמן על פסנתר)

 

הספרות העוסקת באנשים הגרים בקיבוץ מציגה רמת קרבה שאין כמוה באף תרבות בעולם לטובה או לרעה מכיוון שהחיים בקיבוץ היו תוצאה של אידיאולוגיה ולא מסורת ארוכת שנים. ניתן למצוא סיפורים המספרים למשל על קיבוץ עני אשר לא יכל לממן מגפיים לחורף; ולבסוף הוחלט שחברים אשר הושגו להם מגפיים יישאו את החברים היחפים על גבם. במקרים אחרים ניתן למצוא לא מעט סיפורים בהם ניכר כי גם אם אין הבדל מעמדי כספי ורכושי בין חבר לחבר תמיד יצוצו קונפליקטים כדוגמאת- ‘איזו חברת קיבוץ היא היפה ביותר’, ‘איזה רפתן מספיק לחלוב יותר פרות’.

הספרות העוסקת בקיבוץ מדברת על אנשים שקירות בתיהם היו יכולים להיות שקופים ואיש לא היה מרגיש בכך, הפרטיות הייתה מעטה, והמציצנות הייתה חלק מהשגרה- שנים רבות לפניי עידן הריאלטי; כולם מכירים את כולם באינטימיות יתרה, כולם מעורבים בחייהם של כולם. כולם חולקים עם כולם רגעיי חסד ואחווה אך גם טינה.

 

השפה:

הספרות הישראלית מאופיינת בשפתה הייחודית. העברית שכאמור הייתה שפה מתה במשך מאות שנים הייתה מורכבת מסוגים שונים של ‘עבריות’- עברית תנכ”ת, עברית תלמודית, עברית משנאית, ולבסוף העברית המחודשת אליה נכנסו מילים ואף תבניות דקדוקיות  משפות רבות, עברית שניכרו בה עקבות אידיש, פולנית, רוסית וגרמנית.

בתחילת המאה העשרים נעשה ניסיון ליצור סינטזה בין כל סוגיי העברית אשר שימשו עד אז, בספרות של טרום הקמת המדינה ניתן למצוא סופרים שונים המבליטים סוג מסויים של עברית יותר מן הסוגים האחרים ובכך לסופרים רבים הייתה שפה ייחודית משל עצמם. סופרים רבים חידשו מילים כאוות נפשם, ניסו לעברת צירופים וביטויים משפות אחרות, ובכך אוצר המילים של העברית המודרנית הלך והתעבה.

 

עם הקמת המדינה נדמה היה שהגיעו לעמק השווה בין השפות ותוך שנים נוצרה ספרות עברית אחידה. אבל אז הגיעו העליות הגדולות ומליוני עולים חדשים הגיעו לארץ תוך שנים ספורות, הפעם הגיעו גם עולים רבים ממדינות צפון אפריקה וארצות הסהר הפורה. הדבר שוב טלטל את השפה העברית, ערך מחדש את המשלבים הלשוניים וצירף עוד מאות מילים וביטויים.

בספרות הישראלית במקרים רבים לכל דמות יש את השפה המיוחדת שלה, רובד לשוני המאפיין את גילה, מעמדה והרקע החברתי ממנו הגיעה.

 

כיום העברית מסרבת לנוח, מילים יוצאות מן השימוש היומיומי ומילים נכנסות אל השימוש היומיומי בתדירות גבוהה, כמו שבכל כמה שנים  ישנם שמות  חדשים לתינוקות- כך גם כל דור מאופיין בסדרת שמות שונה ובסגנון ספרותי שונה  הן ברובד הפרוזאי והן ברובד הלשוני.