הספר העצוב ביותר שאי פעם קראתי- ‘כל הזלמן בשושי’.

 

יותר מ-‘דיוויד קופרפילד’ של דיקנס, יותר מ-‘אני אתגבר’ של דבורה עומר, יותר מ’ג’יין אייר’ של שרלוטה ברונטה- ‘כל הזלמן בשושי’ הוא הספר העצוב ביותר שאי פעם קראתי.

בניגוד לספרים האחרונים שמניתי- לא מדובר בספרות גדולה, להיפך. הכתיבה ממוצעת, התיאורים מוגזמים, ההשתפכות עולה על האיפוק והתוכחה והזעם מעפילות על האינטימות שסיפר כזה מצריך.

עם זאת הספר עצוב כל כך כי הוא מציג אדם שמנסה לזעוק בכל דרך אפשרית את הבדידות שלו, שמנסה עד לרגע האחרון להיות צודק ולהציג את עצמו כאדם הגיוני, שקול ורציונלי למרות שהוא חיה פצועה ומכור להרס עצמי.

 

את ‘יותר זלמן’ משושי ניתן לקרוא בתי דרכים: האחת- בצורתה הגולמית- מניפסט של אדם שהואשם בפרובוקציות מיותרות, שפעל כזונה ואף דיווח על מותו של חבר כנסת מתוך שיעמום.

באופן השני אפשר לקרוא את כל הרומן עב הכרס המצוי בין השורות של החבורת הנושאת את שמו של המחבר.

אני בחרתי בעל כורחי לקרוא את היצירה השניה, מרוב תחושת הכעס והאיבה לזלמן שושי שבמשך שנים היה ראש ממשלת ההומואים מטעם עצמו ובתגובה זכה לסיקור תקשורתי רחב שהכתים את כל הלהטבק”ם.

בספר זלמן מתאר את ההוקרה שקיבל עבור תפיסת רוצח סדרתי של זונות, מאבק למיגור פדופיליה וכליאה של זונה זקנה שהפיצה את נגיף הHIV, בעיניו של זלמן שושי הוא מרטיר, קדוש מעונה שחייו הובילו אותו למדמנה, כולם הפנו לו עורף אבל הוא המשיך ללחום למען הצדק. עצם הצגת חייו באופן הזה הספיקה לי להרגיש חמלה כל כך גדולה עליו. בנוסף לכך, עשרה קבין נוספים של רחמים ירדו על הספר כאשר הוא הדגיש שוב ושוב לאורח מספר פרקים כי מעולם לא השתמש בסמים קשים ולא היה מאותן זונות הרואין וקראק. אבל ככל שזלמן ביקש לשכנע יותר שהוא לא היה מכור לסמים קשים, הוא פספס את העובדה שהיה מכור לרעל חמור הרבה יותר- הרס עצמי.

 

 

1 Comment

  • idan1980@walla.com יוני 17, 2017 at 7:41 pm

    יופי של הבחנה! קראתי את הספר בעקבות המאמר שלך ומאד התחברתי לנושא ולרעיון (אבל פחות לכתיבה של זלמן)

    Reply

Leave a Comment