הקו המקווקוו שבין ז’אנר לאנטי ז’אנר

הז’אנר הוא הסוגה המבדילה בין סוגים שונים של טקסט. הצופים, המבקרים ואנשי התאטרון עוסקים רבות באבחנה בין הסוגים השונים. על מנת לתאר את החלוקה הז’אנרית אתאר את מקבילתה- אופן אחר של ‘מיון’ יצירות תאטרליות הינו מיון תמטי נושאי. כלומר- מחזות יכולים להיות ממוינים על פי- מחזה העוסק במלחמה, מחזה העוסק במשפחה, מחזה העוסק בחברות- זהו המיון התמטי-נושאי.  למול המיון שהזכרתי עומדת האבחנה בין ז’אנרים- קומדיה, מלודרמה, סאטירה וכו’. עצם בחירת הז’אנר מעלה אסוציאציה בראשו של הצופה באשר לאופיה של ההצגה.

כך למשל באוגוסט 2005 קמה סערה ציבורית בשל העלאת מחזמר על חייו של יצחק רבין- ‘מי שחלם’ בשל עצם הז’אנר- מחזמר. מן הצד השני הגדרת ז’אנר יכולה להתבצע עבור אנשי התאטרון. כך למשל צ’כוב הגדיר בכוונה את המחזה- ‘גן הדובדבנים’ כ-‘קומדיה’.

כאשר מדובר במסלול הז’אנרים יש להדגיש את הבחירה בז’אנר יכולה להעיד על המעמד של הקונפליט המתואר בו. כמו כן הז’אנר  מכיל בתוכו הן מאפיניו שלו והן את המעמד שלו בשדה התאטרונים. ישנה משמעות הן תאטראלית והן פוליטית חברתית בסוגים שונים של ז’אנרים, וניתן למצוא התייחסות לאידיאולוגיה כלשהיא הוא המנעות ממנה.

כאשר אנחנו רואים ז’אנר שיותר משקף את המציאות כך הוא נחשב ככזה שהתקדם במסלול הז’אנרים.  את הז’אנרים ניתן לחלק על פי הספקטרום הבא- הסאטירה, קומדיה, התאטרון התיעודי – מלודרמה – דרמה ריאליסטית – תיאטרון פוסט מודרני.

כאשר מועצם הקונפליט, הן היוצר והן הצופים מוכנים להתמודד עם הבעיה, במקרה כזה המחזאי יבחר בז’אנר הקרוב יותר למציאות החברתית.

במקרה ובו המציאות פחות חריפה  והקהל יכול להדחיק את תחושותיו לגבי הנושא, או שבמקרה איננו מסוגל לקבל  ולהקשיב לביקורת ,משתמשים בז’אנרים הרחוקים מהמציאות. במקרים כאלו נראה על הבמה סאטירה, פרודיה, קומדיה. הז’אנר  מציג את המציאות בצורה נלעגת  כדי להמתיק את הגלולה.

ניתן לראות לכאורה את הז’אנרים סדורים במסלול התפכחות תיאטרונית , מסלול זה מונע על ידי היוצרים והקהל גם יחד.  תחילתו של המסלול  הוא כאמור בתאטרון הקומי, תאטרון שבמשך שנים מאריסטופנס  דרך מולייר ועד חנוך לווין. זה האחרון הכניס אספקטים חברתיים באופן מוקצן וקומי- חפץ המושלך מהגג בחתונת פוגרה, תוגתי מ-‘קרום’ שמנסה להיות בריא אבל מת מהיפוכונדריה. חנוך לווין הורד מבמת תאטרון הבימה עם ההצגה- ‘מלכת אמבטיה’ שהיתה פולטית מאד. חנוך לווין הבין שאם ירצה ‘לגעת בקהל’ עליו להמתיק את הגלולה ועל כן החל לכתוב את מחזותיו השכונתיים- ‘יעקובי וליידנטל’, ‘חפץ’ ‘נעורי ורדל’ה’, ורק מקץ עשר שנים חזר לנושאים הפוליטיים ברביו-‘ הפטריוט’.

כלומר- ישנו מעבר במסלול הז’אנרים ובחירה מודעת בעצם הצגת הקונפליקטים באופנים שונים על מנת  שהיצירה תתקבל על ידי הצופים.

לדוגמא: במחזה הילד חולם ישנם אספקטים ז’אנריים רבים אשר חנוך לוין משתמש בהם הלוך ושוב בכתיבתו. ראשית- ז’אנר הכל של המחזה הוא ‘פוסט מודרני’- לדמויות אין שמות הם נקראים- האם, הבן, והאב. הסיטואציה היא על זמנית ועל מקומית ובחלק האפילוג האחרון העלילה מתרחשת בגן עדן של ילדים מתים.

מן הצד השני המחזה נשען על יסודות תיעודיים- ספינת סנט לואיס ששטה לקובה ולאחר מכן עברה מנמל לנמל בניסיון למצוא מוצא לפליטיה היהודיים משמשת כרקע עיקרי למחזה וניתן למצוא תמות רבות אשר עולות בקריאתו.

הז’אנר השלישי שדרכו עובר חנוך לווין הוא הקומדיה והפארסה, ישנן דמויות מגוחכות במחזה אשר נועדים ליצור אספקטים קומיים של שיכוך. ‘האישה שנולדה לאהבה’ מוצגת כגרוטסקית ואקצנטרית- ‘גור גברים עם שק אשכים ריק רץ בשמש אחר כדור’ ” (עמ’ 28), וכן דמותו של הנוסע המשולהב שנטפל לילד ומציג כיצד יראה העתיד בו נשים יפות ישתינו לתוך האדמה בה יהיה קבור (עמ’ 34).

חנוך לוין משתמש בכוונה בז’אנרים השונים על מנת ליצור ריחוק מהצופה, הוא לא מדבר על חוויות קונקרטיות, הוא לא קורא לילד החולם ‘בשמו’, אלא מציג מיצג בו ‘כל דמות’.