ה-יָאִירלַפִּידזציה  של דיוויד פוסטר וולאס

 

בשנת 2005 הוזמן דיווד פוסטר וואלאס לנאום בפני בוגרי קולג’ יוניון על נושא לפי בחירתו.

וולאס ידוע בתור סופר ומסאי מורבידי המביט במציאות דרך משקפת העקרות, החד-גוניות וחוסר התוכלת המגולמים בהם.

הדבר דומה לאדם המגיע לבית קולנוע ובמקום לתאר את הסרט הוא כותב- “נכנסתי לאולם, היה חושך, ומולנו עמד מסך לבן, במשך שעתיים הסתכלנו על מסך לבן. אומנם הוקרנו עליו תמונות שרצו, ובתמונות הוצגו כל מיני אנשים שדיברו, והתווכחו, ואהבו, והלכו מכות, אבל בסופו של דבר היה שם מסך לבן”. (הוא מעולם לא כתב טקסט שכזה ספציפית, אבל זה רוח הדברים).

כאשר וולאס הוזמן לאותו קולג’ יוניון הוא נתן הרצאה של עשרים דקות המבקשת לפשט במידת האפשר את אופן ההתבוננות על החיים כמסך לבן. לא מתוך ניסיון לדכא את המאזינים אלא כהמלצה על חיים של חמלה. ב

מונולוג הקצר יחסית של וולאס (עשרים דקות בערך), הוא שב ומזכיר לנו שאנחנו ‘מאכילים את עצמינו סרטים’, אנחנו נוטים לשים את עצמינו במרכז ולהפוך את השאלה ‘למה זה מגיע’ לשאלת היסוד הקיומית שלנו.

כאשר אנשים עומדים בפקקים או עורכים קניות בסופרמרקט הם שקועים בשגרה וביומיום המאיים להטביע אותנו. כמאמר אריה מכלוף דרעי- הקופאית, מנקה הרחובות ואשנבית בדואר- כולם הופכים לשקופים; אנחנו נרגזים על ההתמהמהות שלהם, חוסר החשק לתת שירות, ושוכחים שאולי גם להם היה יום קשה, אולי יש להם ילד חולה בבית, ואולי גם הם בסתר ליבם מאשימים את הגורל על כך שהזדמנו להם לקוחות נרגנים וחסרי סבלנות כמונו.

יכול להיות שתמצתתי באופן לא נאמן את עיקרי דבריו של וואלס, אבל מי שקרא את כתביו יוכל לגלות חמלה כלפי שגיאות הנוסח. 

הניסיון להסביר את עמקי משנתו של וולאס לאותם בוגרי קולג’ יוניון הצריך רידוד ופישוט של הטענות על מנת שיגיעו לקהל מאזינים רחב כל כך. הניסיון של וולאס מהלך על חבל דק בין הבנה מושרשת ועמוקה של המציאות לבין צרור עצות מעוגיות מזל. על המדרון החלקלק הזה הוצאת הקיבוץ המאוחד שפכה שמן כאשר לקחה את הנאום של וולאס ופרשה אותו על פני ספר אחד, מעין ספר מתנה המציג על כל דף מספר מילים בודדות.

הפורמט החדש של הנאום של וולאס מעקר ומסרס את המשמעות של ההרצאה. זו דוגמה מצוינת ל-‘המדיום הוא המסר’. הדבר מזכיר לי פרשה שהתפרסמה לפני עשור, כאשר טלנובלה קולומביאנית השתמשה בטקסטים מתוך מחזות של ארתור מילר, טנסי ווילאמס, הרולד פינטר, אדוארד אלבי,  הנרי דנקר, ניל סיימון, מיי וסט ואפילו קטעים שלמים מתוך שייקספיר. הטלנובלה שודרה ברחבי העולם ורק לאחר ארבע שנים מאז ששודרה התגלה כי הטקסטים גנובים. תחילה היתה זו שחקנית אמריקאית שהשתתפה בהצגת חובבים שהבחינה בשורות המדויקות, ולאחר בדיקה מקיפה יותר הסתבר כי מדובר באוסף של פלאגייטים. גם כאן, כמו עם פוסטר וולאס לא ניתן היה להבחין בעומק ובמורכבות מתחת למעטה המצועצע של מוצר צריכה המוני.

No Comments

Leave a Comment