יהושוע, עוז, עגנון- וזה רק קצה הקרחון, על הספר ‘והיא תהילתך’-

 

אחת החידות המעניינות ביותר שיצא לי להתחקות אחריהן זו חידת הספרות- כיצד יוצקים משמעות וחיים בתוך אוסף עובדות. כיצד אומנות הסיפור התפתחה מימי קדם ועד היום. ממדורת השבט שסביבה סיפרו על בריאת העולם כדי להניח את הדעת של חברי השבט, ובהמשך סיפורי מוסר כדי לנתב את דרכו של העולם ולהקל על בחירותיו, ועד היום – ימי הרומנים העבים אשר מבקשים לנתח ולאמוד את המצב האנושי.

מושגים כמו ‘לשון פיגורטיבית’, ‘מטונימיה’, ‘מטאפורה’, ‘אקספוזיציה’ ו-‘קתרזיס’ היו מוכרים לי עוד מימי התיכון וכן מלימודי התואר הראשון במדעי הרוח, והחברה. לרוב ההתייחסות היתה לא לעצם מעשה הכשפים הספרותי (מה זו כתיבה טובה) אלא לשאלות חברתיות העולות מהיצירות האלו: ‘דמות הערבי בספר-חצוצרה בוואדי’, או ‘מערכת היחסים בין יוקסטה לקריאון באדיפוס’.

 

בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי להאזין לספרים, הלכה וגברה אצלי הסבילות לעלילות מורכבות, בעלי קצב נמוך, ואף לספרים נטולי עלילה בכלל (כמו ‘המצב השלישי’ של עמוס עוז). 

הספר ‘והיא תהילתך’ לא מבקש ללמד את הקורא כיצד לקרוא ספר, אלא מנסה להסביר על השפעתו של עגנון על א.ב יהושוע ועמוס עוז. שני הסופרים הקאנונים ביותר והשונים ביותר בספרות הישראלית.

עוז הוא קלאסיקן אשר ספריו, גם אם עלילתם שפופה, עדיין נצמד למידה מסוימת של אמינות, שיקוף מציאות והצגת מצבו של האדם באופן המנסה להתחקות אחר עקבותיו של עגנון. זאת, עם כי בפועל הוא כותב בסגנון שהולם יותר את המינגווי.  ספרים כמו ‘סיפור על אהבה וחושך’ או ‘הבשורה על פי יהודה’ מציגים עולם ומלואו מכונס בתוך בארבעת אמותיהן של גיבוריו.

א.ב יהושוע כתב את הרומאן הליניארי הראשון שלו רק בשנת 1994- השיבה מהודו. עד אז ב-‘מאהב’, ‘גירושים מאוחרים’ וכמובן ‘מר מאני’, הוא נקט בהטווית עלילות פוסט מודרניות,  מונולוגים, מכתבים, נקודות מבט שונות (בינהן אפילו כלב!).

שני הסופרים השונים כל כך בגישתם ינקו את אותו החלב העגנוני אשר נהג להציג סיפורים אנושיים הקשורים במצב האנושי לכשעצמו. יונתן יבין כתב פעם על עגנון כי התמה המרכזית בכל סיפוריו היא גלות האדם בתוך עורו שלו.

 בעוד מרביתם של סיפורי עגנון עוסקים במקומות וזמנים מוגדרים ומבוצעים בקרב אנשים חיים ומוגדרים, לא פעם סיפוריו קיבלו מימדים ‘מוזרים’ (זיווה שמיר כתבה ספר שלם בשם ‘עגנון המוזר’ על סיפוריו המשונים), בהם כלבים מדברים, טקסי פגאניים נערכים ומעשי כשפים מתחוללים.

ניצה בן דב, כתבה על עגנון ועל ספרים ונובלות שאת מרביתם קראתי (ואת אלו שלא קראתי, הצלחתי להשלים מהדמיון כאשר היא דיברה עליהם), בהמשך הציגה את א.ב יהושוע ואת עמוס עוז ויצירות נבחרות שלהם (שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, השיבה מהודו, סיפור על אהבה וחושך, לגעת במים לגעת ברוח וכו’). מהשיחות בהן התפייטה על הקשר בין שלושת הסופרים, ספגתי שיעור ספרות, אשר ספק אם בן-דב התכוונה בכלל ללמד אותו.

בספר ‘והיא תהילתך’ מתוארת בדרך אגבית אבל מרתקת  אפשרות חדשה ומרעננת לקריאה של ספרות. ההתחקות אחר הסימבולים ודמויות, אנלוגיות נסתרות, גילומו של המצב האנושי דרך הצגת קומפוזיציות ספרותיות, והבחנה בדקויות ובאופן התיאור. כל אלו הפכו את הקשר בין שלושת הסופרים לשולי בתוך הקונטקסט הרחב.  למעשה  ‘והיא תהילתך’  מתחקה אומנם אחרי עוז, עגנון ויהושוע, אך יותר מכל  מתחקה אחר  המוטו: “ספר אשר אין טעם לקרוא בו פעמיים- אין גם טעם לקרוא בו פעם אחת!”

No Comments

Leave a Comment