ישראל של 2017 ומות החמלה.

בעקבות הפוסט שפרסמתי בשבוע שעבר  השבוע- ‘מדינת ישראל הרגה את הפטריוטיות שלי’, ידיד שלי פנה  וביקש שאוסיף את הסיפור שלו בשם בדוי. אקרא לו איתי, ובקרוב תבינו למה הוא לא רוצה להיחשף.

איתי סטאז’ר לרפואה, למד באוניברסיטת תל אביב ובעבר גר בדירה של ארבעה שותפים.

השותפים של איתי למדו במסלול לרפואה לפני חמש שנים, כל אחד למד בשנה אחרת ובערבים היו יושבים יחד בסלון ונעזרים זה בזה לתרוגלים ושאלות על תיקוני פזילה, מערכות כלי הדם ומבנה העצמות.

הדירה שכנה ברחוב ברודצקי הסמוך לאוניברסיטה. הדוּד הצריך הפעלה של ארבעים דקות לפני מקלחת, עובש הצטבר על תקרת הסלון, המזגנים טרטרו ובעלת הבית שלחה את בן הזוג שלה לבצע את התיקונים. כלומר- להגיע לדירה, להגיד – ‘זה מה יש’, ולהעלם.

בעלת הבית  (נקרא לה גברת כץ), היתה אישה מבוגרת, מנהלת בית ספר בפנסיה ואלמנה, התגוררה ברמת השרון, טיפלה בחתולי השכונה והשכירה שלוש דירות- שתיים בתל אביב, ואחת בהרצליה.

כאשר איתי הגיע לדירה ברחוב ברודצקי לפני חמש שנים שכר הדירה היה 1,900 ש”ח (לדירה עם עוד שלושה שותפים). במעמד החידוש השני השכר עלה ל2,000, לאחר מכן ל-2,200 ו-2,300, איתי עזב בשנה השלישית.

מתוך ארבעת השותפים באותה דירה, רק איתי סיים את לימודי הרפואה שהחל. שותף אחד נטש וחזר לבית של ההורים בנס ציונה, נשחק תחת המרחק מהלימודים וכעת חי בלונדון. שותף שני הוציא דרכון גרמני והמשיך את הלימודים בדרבצן (עיר בהונגריה), כיום הוא מתמחה במינכן. שותף שלישי עבר לתפקיד מכירות של מכשור רפואי וכעת מתפרנס ממכירת צעצועים מהבהבים שאמורים לשכך כאבי שרירים.

מכל שלושת השותפים רק איתי המשיך לסטאז’. במשך השנה האחרונה הוא עובר טירונות במשמרות מקסימום ומשכורת מינימום כמו כל פרח רפואה.

 לפני שבועיים באחת המחלקות הפנימיות שבה הוא עובד נתקל בשם מוכר במצבת החולים- זו היתה הגברת כץ, השוכבת במסדרון מזה מספר ימים. בעלת הבית לשעבר נראתה כעת חיוורת, אומללה ובודדה. כץ סבלה מחוסר פרטיות, מחוברת לצינורית אינפוזיה שכבר שעתיים חיכתה להחלפה, ממתינה מאז יום האתמול למקלחת. לצידה ישב  בן הזוג, השיפוצניק האפלטוני, ופתר תשבצים. מדי שעתיים ניגש לעמדת האחיות ושטח בפניהן שוב את הטרוניה- ‘איך זה שעדיין אין מקום באחד החדרים’.

הבת  שחיה בארצות הברית שלחה לה פרחים, והבן השני שלה הגיע לביקור ריחרוח במטרה לוודא שהנכסים המתפוררים עומדים לעבור לחזקתו.

איתי ביקש להמשיך את השבוע במחלקה השניה שבה הוא עובד במסגרת הסטאג’. את הסיפור הוא סיים לספר במשפט- “למדתי רפואה כי רציתי לעזור לאנשים. למרות השעות הארוכות והמתישות תמיד מצאתי אצלי חמלה כלפי המטופלים. עד שראיתי את בעלת הבית שלי לשעבר.

 

 

1 Comment

  • יובל מאיר יוני 17, 2017 at 7:42 pm

    התבכיינות שמאלנית מהזן הנחות ביותר. אנשים לומדים להתעצל ומכאן הבעיה. למה שלא ילכו ללמוד רפואה בצפון או בבאר שבע? למה חייבים דווקא בתל אביב? אנשים מחפשים להרוויח כסף קל ומכאן נובעת הבעיה של המדינה הזו. הממשלה לא אשמה בזה שאנשים רוצים לחיות במרכז תל אביב ולקטוף כסף מהעצים

    Reply

Leave a Comment