לפני כמה שבועות שיתפי בסיפור אישי על הפגישה המביכה שהיתה לי עם עמוס עוז כאשר אני מחופש לדראג קווין שנפלה לביוב. לאותו הסיפור היה מעין סיקוול נטול סלבריטיז אבל מלא תוכחה.
לפני עשר שנים עבדתי במוזיאון תל אביבי שנפתח באותה התקופה. לפני פתיחת המוזיאון היתי ‘מדריך הבית’ של חברת התיירות שבה עבדתי. לא היתי מדריך מורשה, אלא רק מלווה קבוצות מטעמם.
היתי אז ילד שבדיוק סיים שירות לאומי, ונהגתי להתלבש כמו סטטיק ובן אל (בתקופה שהם עדיין לבשו טרנינגים של אדידס). קיבלתי שלושה חודשי ניסיון בהם הפכתי את חיבתי לקהל לסדרת הדרכות שמשכו מאות קבוצות לאורך חמש השנים בהן עבדתי בחברה.
בין אם אלו היו וועדי עובדים ובין אם אנשי עסקים ואושיות אחרות, את רוב הסיורים סיימתי עם טיפים שמנים ושמחה גדולה על כך שאני מגשים משהו מ-‘היעוד שלי’. אומנם, התכניות שלי היו להחליף את תום אבני ב-‘ספר הג’ונג’ל’ אבל, איכשהו בגיל עשרים ואחת יכולתי להרגיש שבאיחור קל הפכתי לילד פלא.
כך הפכתי ל- ‘מק טאלנט’
בחזרה לקרקע, ההצלחה היתה (בכל זאת) הצלחה של בן לדור ה-Y. המשכורות נשארו נמוכות מאד, ההעסקה שלי עברה לקבלן של עובדי הניקיון, בחגים קיבלתי צנצנת עם ריבה, ולטיולים השנתיים של החברה מעולם לא הוזמנתי (חוץ ממקרה אחד שמישהי היתה חולה והיה מקום פנוי).
בשלב כלשהו נפתח המוזיאון החדש שזימן אליו מדריכים נוספים שהרוויחו סכומים נמוכים אפילו משלי. עמדת הקפה שלנו היתה בשירותים (נטולי נייר הטואלט והסבון).
למרות ההצטרפות של המדריכים האחרים לצוות, עדיין היתי המדריך הראשי שנשלח להוביל את הקבוצות. בשאר הזמן נשלחתי להדריך במוזיאון מתחת. לא היה מדובר בקבוצות מאורגנות אלא בתיירות ספונטנית
כל סיני שחיפש מקום עם מזגן קיבל מור מלווה צמוד. כל משפחה שהגיעה עם גזיר עיתון וקופון הרוויחה הרצאה על חרפושיות ומטבעות עתיקים.
כשאיבדתי את הסבלנות (וגם את הקול) קיבלתי את הפידבק המוזר ביותר מהמנהל הישיר שלי (שהיה גם חבר מאד טוב): “רק פתחנו את המוזיאון. אנחנו חייבים לתת את הטוב ביותר כי עכשיו כולם מדברים עלינו. אנחנו הדבר הבא בתיירות ולכן חייבים לתת באופן הבסיסי ביותר את המדריך הטוב ביותר”.
ניסינו לרווח לי את ההדרכות, אישרו לי להשתמש במיקרופון מדונה, אבל יהיה השיפור אשר יהיה- סיימתי כל יום כזה בעייפות כרונית וגרון סדוק.
מוסר ההשכל
ערב שישי אחד המנהל הישיר שלי (שהיה כאמור, גם חבר טוב) הזמין אותי לארוחת ערב. ביקשנו להניח את הוויכוחים בצד ולהנות מפסטה והפסקת אש.
לאותה ארוחה הגיעו כמה אורחים. במשך שעתיים הפכתי לבורגני שמדבר על יינות והתערוכה החדשה במוזיאון תל אביב. המנהל האישי ובן זוגו הגישו לנו את האוכל בצלחות פורצלן עם סכו”םי כסף שירשו מדודה זקנה.
בסוף הארוחה עזרתי להם לפנות את הכלים, כאשר המנהל הפר את הפסקת האש והתחיל לעקוץ ולשאול אם לא קשה לי לסחוב את הסכו”ם, והאם אני זוכר שמחוץ לעבודה שותים בכוסות פורצלן ולא כוסות נייר.
עוד המנהל מדבר, פתח את אחת המגירות כשהידית נשארה לו ביד. מיד זינקתי אל הידית התלושה עם סכין כסף וביקשתי להבריג אותה בחזרה למקום.
המנהל נזעק והתפלץ ואני הבטתי בו בחיוך ניצחון ואמרתי “על הסכין מהסט היקר שלך- אתה מרחם, אבל את המדריך הטוב ביותר שלך אתה מוכן להקריב בשביל לתקוע כל בורג”.
