כשפסטיבל האוכל האסייתי הפך להיות פסטיבל האוכל האריתראי.

 בשבת שעברה הלכתי עם שני חברים לאיזור התחנה המרכזית הישנה במטרה להתוודע לטעמים, הריחות, הצפיפות והקוליפורמים של המזרח הרחוק.

שמחתי לראות את המקום שוקק מבקרים ומשפחות. כמי שגר באיזור וחוזר באופן יומיומי בעזובה ובלכלוך, היה מרגש בעיניי לראות את ההשקעה והטיפוח שהשקיעה עיריית תל אביב במתחם. עם זאת, התורים השתרכו אל מעבר לתחום המוצל. למרות שנובמבר נחשב חודש סתווי, לא היה נעים לעמוד בשמש של שתיים בצהריים במשך חצי שעה בשביל קערת נודלס קטנטנה או סלט מלפפונים אסייתי שכלל חצי מלפפון חתוך עם כמה אטריות ורוטב. ה

געגועים לשווקים של תיאלנד, לסמטאות של טיוואן ולכיכר המרכזית של כלכותה- גרמו לי להכין את עצמי לכוננות ספיגת קארי ורוטב סויה. עם זאת, המחירים הגבוהים יחסית (30 ₪ לקערה עם חמישה ‘ביסים’), והתורים הארוכים, הבריחו אותנו עד מהרה לחיפוש אחר מוצא טעים אחר באיזור.

מדרחוב נווה שאנן הפך בשנים האחרונות למוקד תיירותי בולט מאד, לסיורים של בוקי נאה. מבקרים אחרים לא מגיעים.

כטבעוני חובב קולינריה חריגה אני מבלה לא פעם בסופרמרקטים האסייתים השוכנים ליד מסעדות סודאניות.

לאותן המסעדות גם אני נוהג ללכת לעיתים קרובות ולזלול מנות אינג’רה מתובלות וריחניות עם עיסות של ירקות מרוסקים. חשבתי שאני ‘המשוגע היחיד’ שגורר מדי חודש חברים לרחוב המפוקפק ביותר בתל אביב ומאביס אותם במזון מפוקפק עוד יותר .

בשבת האחרונה ראיתי את מדרחוב נווה שאנן מלא וגדוש בפליטים. אבל לא הפליטים הרגילים שאנחנו רגילים אליהם אלא פליטי פסטיבל האוכל הטבעוני אשר הגיעו לסעוד ‘כמו שצריך’, ובעצם כך עברו חוויה מרתקת באמת- לא בתוך פארק מגודר עם צל ומנות בצלחות פלסטיק. המבקרים הנדהמים הגיעו למסעדות עם תמונות של ישו אריתראי צלוב על הקירות ומנה משפחתית בתוך מגש ניירוסטה, ללא סכין ומזלג.