להציל את דור ה-Z

תעשיית התארים שיוצרת אינפלציה בשוק העבודה מונעת על ידי חומר הבערה המוצלח מכל- אנשים צעירים שרוצים להסתדר בחיים. מאחורי הסטטיסטיקות והתעודות עומדים רבבות של צעירים בגילאי שלושים, עם תארים ותעודות וללא עתיד. בפוסט הקרוב אנסה להסביר למה דווקא אנחנו. הדור שנכווה ממגרסת האקדמיה חייב להתאגד כדי ‘להציל’ את הבאים אחרינו.

 

 

לפני עשרים שנה בערך בעודי ילד נורמטיבי בן עשר שרוצה להפוך להיות דוגמן-שחקן-במאי-סופר-רקדן-זמר בהוליווד, פניתי גם אני לאחת משלל מודעות הפרסומת בעיתונות הארצית שכתבו באותיות קידוש לבנה חכים ש-‘מחפשים  כוכבים מתחת לגיל 12 להנחייה בערוץ הילדים’. מודעות אחרות שיוועו לכוכבים בפרסומות ומודעות אחרות הזעיקו את מיטב הכישרונות להצגות חנוכה.

 

הודעתי להורים שלי שאנחנו נוסעים לתל אביב וביום אחד פגשנו בחמש סוכנויות. בכל אחד מהן בוחן אחר התלהב ממני יותר: סקואטר אחד הבטיח לי תפקיד בסרט, השניה היתה בטוחה שאני תפור לפסטיגל, השלישי ביקש לצרף אותי לקאסט של ‘רמת אביב ג’ והרביעי עמד להחתים אותי על העונה החדש של פאורנג’רס שתצולם בישראל. רק עניין פעוט ואיזוטרי עמד ביני לבין הגביע הקדוש- בוק. לא ‘סתם’ בוק אלא אוסף תמונות בעלות של 6,000-12,000 ₪ (במונחים של היום זה בערך פי אחד וחצי).

הייתי מוכן לעשות הכל בשביל לחתום באותן הסוכנויות, אבל ההורים שלי פקפקו ביושרם של מאתריי הכשרונות. בתגובה פצחתי בנאום שיכל להפוך לטיוטה הראשונה של הספר ‘הסוד’- “מה הכוונה חושדים? ברור שיש סיכוי שמדובר ברמאות אבל אני מוכשר! אפילו אם לא יציעו לי ישר להנחות בערוץ הילדים, אפילו אם יציעו לי רק פינת תרבות ב-‘זאפ לראשון’ – אוכיח את עצמי ואטפס למעלה עד שאהיה בסוף דוגמן-שחקן-במאי-סופר-רקדן-זמר בהוליווד. אם הם דורשים כל כך הרבה כסף בטח מדובר בדמי רצינות, או הסכם בלעדיות, ומה זה בכלל 12,000 ₪? הרי אני עומד להרוויח מליונים בקמפיינים!”.

 

 

בסופו של, מחוץ לסוכנות האחרונה עמדו שני הורים וילד שהיה גדול ממני בשנתיים או שלוש. הם חילקו לנו דפים מצולמים ובהם תכתובות עם אותה סוכנות שחקנים (בדואר רגיל כמובן).  הם סיפרו לנו שגם הם התפתו לתת ליד שלהם להצטלם לבוק. לאחר ששילמו את הסכום בעל חמשת הספרות הם הגיעו ל-‘סטודיו לצילום’ שהתגלה בתור משרד ביפו. תחת אורות פלורסנט הילד צולם כעשרים פעמים והחליף רק שני סטים של בגדים. הבוק היה בסך הכל אלבום מאיכות ירודה עם כמה תמונות לא מחמיאות. הסוכנות שהבטיחה אודישנים ותפקידים לא הרימה את הטלפון אפילו פעם אחת במשך חצי שנה. המשפחה שוויתרה על כל תביעה עתידית במסגרת החוזה הדרקוני עליו חתמה נותרה עם חור בכיס ואכזבה מרה.  הילד והוריו החליטו להוציא לאור את הצדק ופעמיים בשבוע עמד הנער עם אמו או אביו וחילקו דפים מצולמים עם שלל התירוצים מאת אותה הסוכנות. הם אפילו פנו לערוץ הילדים, לחברת ההפקות של הפסטיגל ולחברות פרסום שטענו בפניהם כי מעולם לא עבדו עם אותה סוכנות שחקנים שהתיימרה לייצא כוכבים לכבלים ולמסלולי התצוגה. הבנתי מול מי אני עומד ואת הסיכוי הגבוה להיות מרומה. על כן פניתי לדרכים אחרות כדי להגשים את תוכניותיי להיות דוגמן-שחקן-במאי-סופר-רקדן- זמר בהוליווד.

 

 

למה אני מספר לכם את זה?

 

 

החלומות הגדולים שלי התחלפו לאיטם בציפיות  ריאליות שכוללות בית, זוגיות, שלושה ילדים, שני כלבים ועשרים חתולים. החלומות על הוליווד התחלפו בנסיעות לגבעת שמואל לאוניברסיטת בר אילן. החלום לעומד מול המצלמה התחלף במציאות  שכוללת עמידה ליד מכונת הצילום. אולי וויתרתי, אולי התגברתי, אולי התקהתי, אולי התכווננתי על מה שחשוב בחיים.

אבל גם החלומות הקטנים והתקוות הבסיסיות על חיים פשוטים מצליחות למגנט אליהן את אותה עוגמת הנפש.

קוראים לזה- ‘יום פתוח’ או ‘הכוונה תעסוקתית’. לעומת הרמאים משלהי שנות התשעים, הנוכלות של האקדמיה בימינו כשר לגמרי.

אף פרופסור שמגיש פרוספקט למועמד לא רואה את עצמו בתור נבל שמוכן להקריב את חלומותיו של ילד לטובת צרכיו האישיים. מה שקורה בשנים האחרונות הוא עוול שגדול מסך חלקיו. כל חלק במנגון עושה את המוטל עליו מבלי להטיל דופי בפועלו.  המזכירה גובה עבור הלימודים, המרצה מעביר את החומר, וועדת שכר הלימוד קובעת לפי הסעיפים את גובה התשלומים. כולם ישרים, כולם צודקים, ועדיין העוול  חי וקיים.

 

קטונתי מלתאר ולכמת את עולם התעסוקה בארץ. אני לא יודע כמה עורכי דין עובדים בשוק וכמה רופאיי שיניים צריך. עם זאת, אני חי את השטח ומכיר אנשים רבים, שעובדים כמלצרים  או מתדלקים אחרי שסיימו תארים מפרכים במקצועות כמו תזונה, אדריכלות, משפטים או ניהול. 

הסיבה קשורה לכך שהשמיכה האקדמית קצרה מדי. אם נכסה את הבהונות ונפתור סטודנטים מבגרות או פסיכומטרי- תהיה אינפלציה של בוגרי תארים מתקדמים. אך אם יקשו בבחינות הקבלה, תלמדים מנופים יתחננו לקבל הזדמנות ולהוכיח את עצמם.

בין כך ובין כך הפקטור העיקרי שמניע את העוול קדימה נעוץ בבורות.

בשנה האחרונה בה אני עובד ככתב ברשת מקומונים גדולה באזור המרכז, אני מדבר עם עשרות צעירים שנמצאים לפני שלב הלימודים או בתחילתם. הבורות מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. מרואיינים רבים שאיתם דיברתי הצהירו על כך שהם ‘רוצים להיות פסיכולוגים’, אך לא ידעו על ההמתנה הארוכה לסטאז’, המשכורת העלובה במהלכו והסיכוי הקלוש להשתלב בשוק העבודה. צעירים ומבוגרים אשר מתכננים ללמוד הדרכת טיולים בחו”ל לא משערים בנפשם כי הם צריכים לממן מכיסם נסיעה לכל יעד חדש לפני שהם מטיסים אליו קבוצות (וגם אז- עלולים להפסיד כסף על ימים חופשיים לצורכי קניות).

אפילו תלמידי הנדסה לא מודעים לכך שהם צריכים להתחיל לעבוד בשנה השלישית ולהשלים מכספם ומזנם קורסים נוספים לאחר התואר כדי שיתאפשר להם להתחיל להשתלב בשוק העבודה.

בתהליך ההתחבטות, ההססנות, ההכוונה והבחירה במקצוע עתידי אין אף גורם מקצועי ש-‘ישים את הדברים על השולחן’. מזכיר המחלקה ישבץ את הקורסים. הדיקנית תספר על תנאי הסף לקבלה לתזה. אנשי המקצוע מלשכת ההכוונה המקצועית יתארו בצבעים ססגוניים כל מסלול וכל דרך, אבל האמת תיבלע מתחת למילים היפות שאין בהן שום דופי.  

בקרוב יתחילו הימים הפתוחים לקראת שנת הלימודים הבאה במוסדות האקדמיים, והגיע הזמן שבוגרים יתאגדו כדי לתת את כל האמת למתעניינים ולמהססים. בני דורי התרגלו לשאת בעול הקורסים, המכינות, הסדנאות והתארים העודפים מכדי להבין שהלימודים, בעיקר במדעי החברה, הם אמצעי ולא מטרה.  כמה מעטים הם בני הגיל שלי שמבינים את העניין הפעוט הזה שבחינות הכניסה הועברו לסוף אחרי עשרות אלפי השקלים ואלפי שעות השקידה על הלימודים. רק בסוף הדרך יוחלט האם המסע היה כדאי.  אנחנו, הבוגרים  ששילמו 50,000 ₪ לתואר כדי להיות שווים 6,500 בחודש צריכים להכיר במציאות ולכל הפחות ליידע את ההולכים בחושך שצועדים בעקבותינו. עלינו להתאגד על מנת    שאף אחד לא ימצא את עצמו בגיל שלושים ושתיים עם תואר שני ביד אחת, ואקדח תדלוק ביד השניה.