למה התאטרון לא מסוגל לשקף את דור ה-Y?

 

מאז תחילת המאה הקודמת התאטרון מרבה לשקף את חוליי החברה. בין המחזות המבקשות להציג את הסדר החברתי במערומיו ניתן לציין אתן ביבר הזכוכית, מותו של סוכן, סיזואה בנזי מת, גורודיש, חברון וקזבלן.

כמובן, לא כל מחזה חייב לעסוק בסוגיה חברתית, ישנם מחזות העוסקים בבעיות משפחתיות או זוגיות. למעשה את מרבית המחזות בעולם אפשר לחלק באופן גס על הסקאלה שבין- מחזה המבקש להציף בעיות לבין מחזות העוסקים בבעיה נקודתית והניסיון לפתור אותה, בדרך כלל תוך חתירה לקתרזיס כלשהו.

בין כך ובין כך התאטרון כמו נעצר בסוף המילניום הקודם. למרות שממשיכות להיכתב הצגות חדשות, העיסוק במציאות החדשה -‘המציאות המרובדת’ כמעט ואינו קיים. חמור מכך- העיסוק בחוסר התוכלת של בני דור ה-Y בכלל לא בא לידי ביטוי.

 

תאטרון OFFLINE

אומנויות הדרמה (קולנוע, טלוויזיה, תאטרון) מתעלמות למשל מאופן ההיכרות המודרני של אפליקציות דייטינג. לפי מרבית הסרטים, הסדרות, הספרים וההצגות שנתקלתי בהן בשנים האחרונות גברים ונשים ממשיכים להכיר זה את זו באוטובוסים, במסדרונות של אוניברסיטאות, במסיבות ובקניונים.

בסדרה ‘איך פגשתי את אמא’ שנחשבת ללקסיקון הדייטינג הטלוויזיוני של המילניום הנוכחי- רק במקרה אחד הגיבור טד מוסבי מכיר מישהי באמצעות האינטרנט.

מקרה מושרש יותר שכמעט ולא בא לידי ביטוי הוא האופן שבו הפכנו להיות זומבים של טלפונים.

 בעבר התערבתי עם חבר על ארוחת ערב. הלכנו להצגה ואמרתי לו- ‘הראשון שיפתח את הטלפון מהרגע שיוצאים מהאולם ישלם על ארוחה’. שנינו התייאשנו עד למעלית.

ההצגה היתה ‘על האש’ של הקאמרי- דרמה משפחתית הנערכת ביום העצמאות. משפחה השרויה באווירת עצלתיים של ברביקיו ודיונים מעמיקים על מהות החברה הישראלית. בהצגה אף דמות לא שקעה אל נבכי הטלפון. אפילו לא הצעירים. במשך כל אותו הזמן כולם  עסקו באכילה או בנפנוף על המנגל בזמן שלא נכחו באחת הסיטואציות המשולהבות.

הסממנים האלו אולי קוריוזיים אך הם מעידים על תהליך התרחקות שהולך ומעמיק בין חובת התאטרון לרלוונטיות ולעיסוק בנושאים חברתיים לבין ההתעלמות מסוגיות היסוד בכל הקשור לדור ה-Y.

לכאורה דור ה-Y הוא החומר התאטרוני המושלם- צעירים אשר נגזר עליהם לחיות חיים סיזיפים, לרוץ במעלה המדרגות הנעות אשר יורדות למטה. קריעה תחת נטל קריירות שנעשית תובעניות יותר אך מנגד מתגמלת פחות. הקונפליקט המתמיד שבין צבירת תארים לבין צבירת ניסיון. יוקר המחיה וחוסר היכולת להשיג דירה.

כל אלו כנראה אינם מספיקים כדי לשמש חומר תאטרוני כאשר מדובר בבני ובנות דור ה-Y.

הדור שלא ידע קתרזיס

בטלוויזיה העיסוק בדור ה-Y קיבל ייצוגים דרמטיים מפורסמים כמו למשל הסדרה ‘בנות’ המציגה קבוצת צעירות בניו-יורק שחיות את חוסר התוחלת במלוא עוצמתה. בישראל שודרה הסדרה ‘אופוריה’ המציגה מציאות של בני נוער הנולדים לעולם הרטלין וקריסת התאומים.  עם זאת שני הייצוגים הם לא דרמטיים במובהק- הסדרה ‘אופוריה’ הציגה דרמה סוריאליסטית, ו-‘בנות’ הציגה פיסות מחיי צעירות מודרניות. גם המקרים האלו לא הצליחו לתפוש את המהות הדור באופן הקלאסי של הדרמה.

הייצוג שניבא את בני דור ה-Y באופן המושלם הוא סדרת הטלוויזיה ‘סיינפלד’ ששודרה בשנות התשעים והציגה חבורת מבוגרים-ילדים שחיים מהיום למחר, לא עובדים באופן קבוע ומסרבים להניע את חייהם מתוך התפישה שאפשר להנות מהיתרונות של חיים כמבוגר, אך ללא כל אחריות-כמו ילד.  אורחות החיים של בני דור   ה-Y הם ‘סיינפלדיים’ במובהק, וכאן נעוצה כנראה הבעייה הגדולה של ייצוגם בתאטרון.

אם סיינפלד הוכתרה בתור a show about nothing, כעת המציאות היום  ניתנת לתיאור כ-  life about nothing. אקזיסטנציאלים כמעט ולא יכול להיות מתורגם  לדרמה עמוקה ומושרשרת שכן יש גבול עד כמה ניתן למצוא משמעות בחוסר המשמעות. כמה ניתן לאתר קתרזיס בחייהם המבוססים על רדיפה בלתי נגמרת?

 

אין יותר על מה (באמת) להתווכח

הוויכוחים האידיולוגים הגדולים במדינה כמעט מוצו וצומצמו לכדי חמישים גוונים של מרכז. הדיונים העדתיים שאינם במסגרת פוליטית הופכים פחות רלוונטיים במגזר של מעמד הביניים החילוני. משפחות מעורבות הצמיחו דור שאינו משייך את עצמו לעולם העדתי, ואם כן הדבר נעשה מטעמים פוליטיים.

ככל שחולפות השנים קשה יותר ויותר למצוא נקודות אחיזה בהן יש לזהות עדתית אחיזה תקפה ומושרשת במציאות. מעטים הם אורחות החיים הגלותיים מארצות המגרב וצפון אפריקה שניתן לקיים בישראל.  התרבות המזרחית נמצאת כיום במרכז השיח הישראלי אך למעשה מדובר בקרב להנחלת פולקלור. אנדרטה של חיים בגלות.  תחפושות של כפתנים ומוזיקה משוחזרת.

אלו המצדדים בהנחלת התרבות המזרחית לא יכולים למצוא את האופן בו המאובן התרבותי יכול להשתלב באופן אינטגרלי בחיי היומיום.  לפי הדוגמה הזו אין משמעות לעוקץ של הדיון העדתי במציאות של היום.

פולמוס אידאולוגי אחר שהתחולל בשנים האחרונות בארץ הוא מחאת האוהלים בשנת 2011. גם כאו העוקץ של המחאה מרודד ומשוטח: המאבק התנהל בידי אנשים אשר מחזיקים במשרות מלאות אשר לא יכלו לקחת חלק במחאות התכופות.  המאבק פרץ מכיוון שדור שלם הבין שהמצב לא יוכל להשתפר- אי אפשר לשלם מחירים מופרזים כל כך עבור שכר מועט כל כך. אך עם זאת לא היה רע מספיק כדי שהמהפכה תקבל נופך של מלחמת חורמה.

העוקץ האידיאולוגי שכשל לעקוץ מעיד על מהותו של המחסור בדרמה בקרב בני דור ה-Y . כיום קל מאד לשכך את כאב המעמסה שלהם.  אומנם לאנשים אין לחם אבל יש חמאה בשפע. אי אפשר להשיג דירה אבל אפשר לסוע לחו”ל שלוש פעמים בשנה.  אי אפשר להקדיש מספיק זמן לילדים אבל אפשר להרעיף עליהם טלפונים וגיימובוייז. מה שנחשב סמלי סטטוס של העולם הישן- מותגים וגאדג’טים הם הנחמה הקטנה של הדור הנוכחי. כאשר קל לאנשים לזרוק לעצמם חול בעיניים, נדמה שפחות קשה וכואב.

‘אי אפשר לכתוב מחזות על אנשים שסבבה להם’

אם כך התאטרון שעסק בסוגיות ובדיונים שתכליתם חיים או מוות. פערים בלתי ניתנים לגישור ועמדות מנוגדות בתכלית יתקשה מאד לעסוק בדור ה-Y המאופיין בדרמה עצומת מימדים שניתן להחליש בקלות עם מכוון הווליום של האייפון.

מחזות העוסקים במשפחות הנקרעות לגזרים מציגים דיונים שכבר לא נמצאים בלקסיקון של הדור החדש- מסורת לעומת חילון, אשכנזים לעומת מזרחים, קפיטליזם לעומת סוציאליזם או הטרו-נורמטיזם לעומת קוויריות. כל אותן מחלוקות גדולות מאבדות רלוונטיות בשיח של שנת 2017 (אף על פי שממשיכים לעסוק בהן מתוך אינרציה). מנגד הדרמה של דור ה-Y היא אינה מספיק דרמטית. אף בן דור Y שפוי בדעתו לא יוכל להשיג את מבוקשו כל כי המבוקש החדש ממתין מעבר לדלת. אין על להתווכח עד חורמה, ושום תפישת עולם לא תצדיק באופן רציונלי קריעה של משפחה לגזרים.

הפתרון לעיסוק בבני דור ה-Y כנראה טמון בחוסר היכולת של בני הדור להתמודד עם האפשרויות הרבות מדי, החופש המוחלט, והחיפוש אחר המשמעות אשר כולם מסתכמים בנקודת ההתחלה. הניסיון לצרוך אידיאולוגיות או מסורות באופן רוחבי ולהכיל את הרגליי הצרכנות על כל תחומי החיים. אפילו הסירוב להישאר במצב הסטטי שבו המצב המדיני נתון בו עשוי לשמש עילה לכתיבת מחזה (כמו ‘על האש’ של דרור קרן). כל  אלו רעיונות בסיסיים מאד אשר ניתן לאתר בהן את גרעין הדרמה ממנה ניזון התאטרון. נקודות המשען היחידות בעולם העקר של דור ה-Y בהן טמונות פיסות ה-‘לחיים או למוות’ ששימשו את טנסי וויליאמס, ארתור מילר וצ’כוב.