מאיה בוסקילה ותסמונת שולה חן

 

מאיה בוסקילה מנסה בכל כוחה להשיב את כבודה האבוד (יש כאלו שיאמרו שגם את זה לא ממש היה לה מעולם). היא ניסתה להגיע דרך מירי רגב לפלייליסט של גלג”צ, ואפילו לקדם אירוויזיון היא שלחה שירים שנפלו בין הכסאות.

המלחמה של מאיה בוסקילה על שאריי הקריירה שלה והניסיון להפיח חיים ברלוונטיות של עצמה מוכרת מאד לעולם התרבות הישראלית.

מאיה עלתה בתחילת שנות האלפיים בתור זמרת פופ בעלת גוונים אוריינטלים-לטיניים אשר החזיקו אותה מפזזת ונשכנית כל עוד הז’אנר הזה היה רלוונטי בעצמו. ימי הלטינו-פופ חלפו ומאיה בוסיקלה נשארה.

הזמרת שסמכה על יכולותיה הווקאליות, החזות השופעת והמרשימה מצאה את עצמה סוג של סלבית שולית ולא ממש הצליחה למלא את קיסריה או את היכל נוקיה.

המקום היחידי שהאיר לה פנים וקיבל באהבה את נטיותיה הקיטשיות היה הפסטיגל שהעניק לה את במת הטראש שאליה נכספה כל כך. למעשה השירים שלה ‘לא מתביישת לאהוב’ ו-‘בוא לראות אותי’ הם שתי פנינות פופ שכל תרבות חובבת קאמפיות היתה מאמצת בהתלהבות. התרבות הישראלית היא לא כזו (והדיון למה אין פופ ישראלי יוקדש מתישהו בפוסט אחר).

הלוואי והיה יותר מקום למאיה בוסיקלה ולתחום שאותו היא מייצגת. היא לא נחשבת ‘איכותית’ מספיק כדי להיכנס לפליילסטים המסורתיים ומצד שני לא עממית ומזרחית מספיק כדי להיחשב זמרת ים תיכונית.

מעבר לכך חוסר היכולת של מאיה בוסקילה להמציא את עצמה מחדש ולהתברג כזמרת עדכנית מביאה את הקריירה שלה למקום הלא מחמיא בו היא נמצאת. נדמה כי מאיה בוסיקלה עולה כיתה באיחור קל.

הדבר מוכר בארץ עם זמרות כגון אילנה אביטל, סי הימן ועד שולה חן. כולן היו כוכבות, כולן היו לוהטות, כולן הרעידו מצעדי פזמונים אבל לא השכילו להתאים את עצמן לרוח הזמן ועל כן נאלצו לוותר על האולמות הגדולים לטובת הופעות שוליות ופחותות חשיבות.

כאשר מדובר באמני פופ מן העבר יש להדגיש גם שכמעט אף פעם לא ניתן לראות אותם חוזרים עם חומרים חדשים, הקאמבקים של צביקה פיק ואילנה אביטל פעם בכמה שנים כוללים תוכניות ריאלטי, טלנובלות, דוקו ומחזות זמר אבל אף פעם לא כוללים אלבומים חדשים ומוצלחים.

יש אפילו קו מנחה לאותן אמניות המנסות לשוב אל התודעה, לרוב באמצעות האירוויזיון עם מחזור החומרים העצמיים שהלן כפי שניתן לראות למשל את שולה חן בקדם 86 עם השיר “נגני גיטרה” שמנסה להיות פרפרזה על השירים הארצישראלים הקלילים של של יוצאי הלהקות הצבאיות. אילנה אביטל בקדם 96, תחת אלמוניות מוחלטת שרה את ‘לס מואה טמא- הלב צמא’ שנשמע כמו ספין אוף ישראלי ללהיטים צרפתיים ישראליים, ובל נשכח את דפנה ארמוני מקדם 2001 שניסתה למצות את ‘רוצה לעוף’ ואת ‘סיפור בג’ינס’ עם שאר הלהיטים הגדולים שלה בתוך בליל חסר תוכלת שנקרא ‘עד קצה העולם’. כל אותן זמרות מדגישות לנו שהדרך לחזרה לקריירה תמיד כרוכה בלחמם את אותו סיר המרק בפעם העשירית ולקוות שלמישהו יהיה טעים.

כאמור מאיה, אילנה, שולה וסי לא הצליחו למצב את עצמן ומצד שני לא הביאו פרסונה בימתית חד פעמית ומהפנטת כפי שהביאו יהודית רביץ, ריטה, חווה אלברשטיין ומירי מסיקה- גם הן שרות שירים של אחרים, תלויות במלחינים ובכותבים אבל מוסיפות נופך וחלל כפי שרק הן מסוגלות לעשות ועל כן הקריירות שלהן מבוססות ואיתנות.

הייתי רוצה לראות את מאיה ממציאה את עצמה מחדש ומשתדרגת, באמת, אבל פחות הייתי רוצה לראות אותה מכריחה את הקהל להאזין לה בטוענות שווא.