מה הקשר בין ספר על אומנות סידור הבית לבין ספר שעוסק בסופרים ויצירות בולטים במאה ה-21?.

 

 

 

בתור מי שמאזין לספרים,  אפילו ספר מרתק במיוחד לא מצליח להושיב אותי לקפל כביסה או לשטוף את הבית. אני כנראה צריך טיפול פסיכולוגי רציני שיסביר לי למה התרפיה שלי היא בישול והעונש שלי הוא סידור.  בכל אופן, הפוסט הקרוב לא עוסק בבישול או בניקיון אלא על שני ספרים שאמורים לתת לי הכוונה אבל בפועל הביאו לי את העצבים.

 

 לאחרונה חוויתי את אותה החוויה משתי קריאות של שני ספרים מעולמות שונים לחלוטין.

הספר שמחה בלב של מארי קונדו. אומנית סידור הבית היפאנית, האישה שהתיימרה להפוך גם את האדם המבולגן ביותר למנהל  בית מרקחת., הספר לא נותן עצות פרקטיות בנושא של סידור, אלא מוצא דרך מילוט אל מחוץ ליומרה להחדיר את מהות הסדר למוחות הסוררים של החלכאים והנדכאים שמוצאים את הגרביים בארון כוסות, ואת המשחת שיניים מתחת למיקרוגל.

את הספר ‘שמחה בלב’ קראתי לאחר כשלון קריאת הספר הקודם- ‘סוד הקסם היפני’. ספר שהתבסס באופן פשוט על המשפט הבא: בתחילה-בחן את החפצים שלך- האם הם גורמים לך אושר או לא וממשיך לסידור מדוקדק של הבית לפי מידת השמחה שמעוררות בי כפות מסודרות וגרביים מאווררים. הספר השני  של קונדו ‘שמחה בלב’  לוקח את הספר הראשון צעד אחד קדימה בתחרות ההזיה המודפסת של כל הזמנים ומבטיח לי אושר עילאי אם אאחסן את הכובעים על המדף הגבוה ביותר מכיוון שהוא נמצא סמוך לראש.

אני לא יכול להיות שמח על פיה זמנה.  אני לא מסוגל להיות מאושר  מחיבוק של ג’ינס ישן. אני לא מבין מאין מגיעה היומרה של  קןנדו.  לפי מה שידוע לי, האושר מגיע מהרכישה המיותרת של פריט הלבוש ולא מעצם הסידור שלו בארון.

הספר ‘שמחה בלב’  גרם לי לאכזבה רבה. היתי מוכן לפתוח את הלב ולנסות לקרוא אותו במטרה להפוך את הבית שלי למסודר יותר, אבל התאכזבתי קשות, החדר ממשיך להיראות כמו מייצג של קוסבו אחרי פלישת כוחות נאט”ו. לא הצלחתי לזמן לי את האושר, אבל בקרוב אצטרף לזמן עוזרת בית.

 

להפתעתי האכזבה מהספר ‘שמחה בלב’ חזרה אליי כעבור שבוע כשהתחלתי לקרוא את הספר ‘החתרנים’ מאת מיכל פלג שהיה אמור לדבר על הספרות של המאה ה21.  (מפת דרכים לצמתים המהפכניים בספרות המודרנית בתבנית מסות נפרדות , שכל אחת מהן היא פרק בסיפורה המרתק של המאה העשרים (.

 

אני מאד אוהב לקרוא מסות על ספרות, בתיה גור עשתה את זה באופן נהדר ב-“מבלי דלג על דף”, חיים עמוס באר בחן את ארון הספרים שלו בספר ‘מיומנה של תולעת ספרים’. 

כשנתקלתי בספר ‘החתרנים’ התמלאתי בשמחה רבה ומיד נטלתי אותו והתחלתי לקרוא בו בניסיון לתהות על קנקנם של הסופרים הגדולים של המאה העשרים. כאן האכזבה היתה פואטית ביותר. הספר שם לעצמו למטרה להתחקות אחר הסופרים הגדולים ששינו את המאה הקודמת ולפתוח בפניי הקורא את השער אל החידות הסתומות של וולף ופרוסט. אבל הכתיבה המסאית של פלג  נראית כמו מרתון תשבחות והתרפסויות למול אותם הסופרים.

 הספר לא מנסה לבחון את הספרים לעומקם, את תהליך בניית הדמויות וניתוחים מעמיקים. כל מה שקורה במהלך הספר הוא התרשמות והתרגשות מאותן היצירות. אני מודה שהרגשתי מחוץ למסיבה במהלך הקריאה. מיכל פלג לא בחנה את אותן היצירות לעומק אלא תיארה כיצד הקורא מתרגש מהם, מתפעל ונקסם למולם. 

אני מודה כי לא קראתי את מרבית היצירות בהן עוסק ‘החיבור ‘החתרנים’, אך במסות ספרותיות רבות שקראתי במהלך השנים האחרונות הרגשתי שאני קורא ספרי מבוא.  אני לא חייב לקרוא את הספר ולהיות בקיא בו על מנת להינות מהמסה ולרוב המסות פתחו לי את התיאבון.

  בחיבור של פלג קיבלתי את החוויה ההפוכה מכפי שניסתה לתאר.  הסב טקסט הניבט ממנו אמר לי את הדבר הבא- “אם אתה לא מתרגש מקפקא זו הבעיה שלו, אם אתה לא מקבל צמרמורת מג’יימס גו’יס יש בך משהו מקולקל”.

 

אם אשפוט לפי שלושים השנים האחרונות שבהן אני יש לי הרבה בעיות, ואני בהחלט מקולקל, אבל אני מספיק מגובש כדי להבין שזו לא הבעיה שלי כשאני הולך לקנות סולם והמוכר אומר לי ‘אתה לא צריך סולם. אם תתאמץ מספיק חזק יצמחו לך כנפיים’.

No Comments

Leave a Comment