מלחמות קוממיות והתקוממויות באפריקה לאחר השחרור

 

לקראת המעבר לעצמאות, אפריקה רגשה ותנועות הקוממיות הלו לפעול בשצף.

יש לציין כי בתחילה ניסו המעצמות הגדולות להנחית אגרופי ברזל על כל התקוממות שהתעוררה. המאבקים היו הדרגתיים ואיטיים. ההנחה הראשונית היתה כי דיכוי אלים של המחאות לא יואיל בדבר. האירופאים היו מעטים מדי והאפריקאים היו רבים מדי ובעיקר לא היה להם מה להפסיד.

בשלב זה יש לסייג ולציין כי בעוד בריטניה הייתה מוכנה בצורה הרבה יותר ‘ידידותית’ לעזוב את אפריקה, צרפת עדיין התעקשה לראות בחלקים השונים של היבשת בתור ‘מחוזות צרפתיים מעבר לים’.

שתי נקודות מעניינות מאד ניתן לציין בקשר לסופו של העידן הקולוניאלי. ראשית יש לציין כי הן בריטניה והן צרפת היו גזעניות לא פחות מגרמניה של שנות השלושים. היחס המבזה כלפי מיעוטים הן בתוך המדינות והן בשטחים הכבושים היה לחם חוקם של הבריטים והצרפתים עד שקמה גרמניה הדומה להן בדעותיה אך תיעלה את אותה תחושת עליונות רייסוצנטרית לכדי קטסטרופה שהפכה לכתם על כלל המין האנושי. הרצון להיבדל מגרמניה וממעשיה, הניסיון להוכיח את צדקתם של הבריטים והצרפתים בעיני עצמם הובילה, לפי הבחנתי, את הקולונים לפרידה מהמושבות בטרם ייקשר שמן לשמה של גרמניה ומעשיה.

 

יש להדגיש כי בעוד תושבי הקולוניות הבריטיות דרשו עצמאות ללא כחל וסרק תושבי הקולניות הצרפתיות דרשו אזרחות צרפתית במשמעות של רפורמות פוליטיות, כלומר הקצאת משאבים זהים ויחס אחיד בין מחוזות צרפת באירופה לבין מחוזות צרפת מעבר לים. כמו כן ביקשו האפריקאים שינוי תרבותי סימטרי- כפי שהתרבות הצרפתית נטמעה באפריקאית ככה אנחנו נוכל ‘לאפרק’ את הצרפתים ובכך לתבל את  תרבותם הדלוחה.

שתי הסיבות המצוינות לעיל התחזקו הודות לחשש כבד מאד אשר רבץ מעל להחלטתם בדבר המשך השהות ביבשת. מובן מן הסתם שמותר להיפרד מאפריקה כידידים ולקשור קשרים טובים עם מנהיגי המאבקים אשר רק אתמול שימשו בתור מתווכים בין הכובשים לבין העמים השונים. החשש הכבד היה מפני מאבק אלים אשר ייגמר בהשתלטות קומוניסטית על מדינות אפריקה, דבר אשר עלול להדיר כל השפעה ורווח כלכלי מפני המדינות האירפאיות

הן בשתי הכיבוש הבריטי והן בשטחי הכיבוש הצרפתי המעבר לעצמאות היה מהיר, ללא מאבקים מזוינים. הקולונים ‘התנדפו’ מאפריקה כמו לא היו בה מעולם. הדבר אומנם תאם את רצונותיהם של האפריקאנים מבלי לשים לב לכך שהקמת מדינות ללא תשתית מנהלית מוצלחת תוביל לקריסת חברות ולמדינות אשר במצבן יהיה רע. בריטניה וצרפת עזבו מדינות אשר בשנים האחרונות היו יותר נטל מאשר תועלת, ומנטל שנישא על צוואר שתי מדינות מבוססות כלכלית הוא הועבר אל ממשלות עניות. בצרפת בעיקר ניכר עד שנות החמישים הרצון האפריקאי הכללי, למעט גינאה, נטה לעבר התאחדות עם צרפת והפיכת המושבות לחלק ממנה. הצרפתים הבינו בזמן שהטעמת מיליוני אפריקאים בתוך התרבות הצרפתית, ודרישותיהן הצודקות למשאבים ומימון עלולים להביא לאסון. דבר זה דירבן את הצרפתים לצאת מהמדינות.

היציאה כאמור לא הייתה פשוטה אך התשתיות הן של החינוך הן של הכלכלה והן של מכרות, כבישים והפקת חשמל נתנו את הדחיפה הראשונית למדינות העתידות להיות עצמאיות.  מן הצד השני של העניין – מהירות העלמותם של הקולונים הותירו מוסדות אפריקאיים רבים עם קושי רב להדביק את הפער.

 

הן בריטניה והן צרפת לא צלחו את מלחמת העולם השניה כמנצחות המובילות קרב אחרי קרב עד הכנעה מהירה ואפקטיבית של צבאות הציר. צרפת חולקה במשטר וישי ובריטניה הופצצה רבות ב’בליץ’. כמו כן תחייתן ותקומתן של ארצות הברית וברית המועצות אשר השכילו להביע את הקולוניאליזם שלהן בדרכים עקיפות ולא על ידי כיבוש ישיר כפי שנעשה בצרפת בבריטניה.  שתי המדינות הבינו כי מותר לוותר על אפריקה כמנצחות מאשר לאבד אותה לאחר תבוסה שתחליש אותן גם לאחר מכן.                                                    הן צרפת והן בריטניה המירו שלטון ישיר צבאי ואלים לשלטון ניאוקולוניאיליסטי- שלטון בו עושי דבריהם של האירפאים מקבלים מימון עקיף ושולטים במדינות אפריקה תוך שמירה על האינטרסים של האירופאים הנותרים במדינותיהם הגשומות ורחוקים מכל האשמה ישירה בדבר פגיעה בזכויות אדם ביבשת. כך למשל יהלומי הדמים באפריקה נמכרים במחירים זולים עבור האירופאים מבלי שאלו ישעבדו את הכורים האומללים במו ידיהם.

 

בהמשך התברר כי השחרור הפוליטי של אפריקה לא היה  זוהר וקוסם כפי שציפו וייחלו לו המנהיגים האפריקאים. הרטוריקה של מנהיגי אפריקה בימי ההתקוממיות נטתה לייחס לאפריקה נופך של גן עדן לפני הגעת האדם הלבן והבטחות לגן עדן לאחר שיעזוב. מנהיגי אפריקה לא הזכירו במאום את ימי המלחמות הנוראיות, הסחר בעבדים, מקרים של טבחי עם ויריבויות אתניות אשר הפכו למרחצי דמים אשר לא ניתן לספור ולמנות מכיוון שלא הייתה מסורת של כתיבה והיסטוריוגרפיה במרבית היבשת עד הגעת האדם הלבן.

אפריקה נותרה חבולה ומפורקת לאחר עזיבת האדם הלבן. ניתן לטפול את האשמה אל האדם הלבן כפי שעושה אדוארד סעיד בפרסמו את הספר ‘אוריינטליזם’ המתייחס למזרח התיכון אבל יכול להשליך על חלקים נוספים של אפריקה והמזרח הרחוק. בנוסף לכך יש לציין כי מדינות אחרון אשר חוו מידות שונות של קולוניאליזם ורדיפות הצליחו להתנער מעול הכיבוש והרדיפות ולהיבנות בקוממיות מתוך האין. כך למשל יפאן שחוותה שתי פצצות אטום ונאלצה להתחייב להסכמי סחר דרקוניים ומשפילים הפכה תוך שנים ספורות למעצמה כלכלית. החלוקה בין הודו לפקיסטן עם עזיבת הבריטים הותירה שתי מדינות. פקיסטן ובנגלדש  הנכשלות בכל מידה ורמה ומאשימה את הקולוניאליזם על נזק שהפך לבכייה לדורות, ולמולן האחות התאומה הודו אשר הופכת לאחת הכלכלות הגדולות והחזקות בעולם תוך מחיקה אקספוננצילית של העוני המעוגן בתרבותה.

גם ישראל המורכבת מיהודים אשר נרדפו שנים רבות בהיסטוריה הצליחה להיבנות מתוך חולות וטראומה קולקטיבית.

לעומת שלושת הדוגמאות שהזכרתי אפריקה נשארה מאחור. בראש ובראשונה השחיתות הבלתי נסלחת מצליחה למנוע שוב ושוב מקרנות בין לאומיות להגיע אל האוכלוסיה הזקוקה לסיוע.

מספריה של הפרופ’ תמר גולן למדתי היטב עד כמה השלטון המושחת אינו מכיר ואינו רואה את האוכלוסיה אליה הוא מחויב. מהחרמות של תרופות וציוד סיוע אשר נשדד על ידי הממשלה ונמכר בשווקים פרטיים ועד  לסירוב מוחלט לפעילות הסברתית נגד איידס בטענות שונות.

לא על העצמאות לבדה יכול לחיות עם. הצרה הגדולה של אפריקה נעוצה בכך שיבשת שלמה עברה מהפכה פתאומית וחלקית של תיעוש, מסחר וכלכלה אשר לא היו מוכרות לה ולא נהירות לה. האירופאים העניקו את מנעמי הקדמה לאפריקה מצד אחד אך מן העבר השני יש לציין כי בעוזבם הותירו מנהיגים אשר לא ידעו כיצד להתמודד עם מערכות כלכליות וטכנולוגיות חברתיות ומנהלתיות אשר נוצרו בבת אחת לטובתם של הכובשים ונעלמו בבת אחת