מנהרת הזמן- בחזרה לאיימת השירות הלאומי

בשירות הלאומי שלי תמיד פחדתי ללכת למחלקה הפתולוגית. היתי מגיע כדי להפקיד מעטפות חתומות או לקחת תוצאות מעבדה. מחוץ למתחם עלו ריחות של בשר אדם חרוך בעד החלונות. מהמעבדת הפתוחות יכולתי לראות תכולת איטליז שמוצאו בבני אנוש.

המחלקה שכנה בירכתי בית החולים והמסע אליה ובחזרה ארך כעשרים דקות.

למרות כל המחלקות האחרות- כוח אדם, מטבח, בית מרקחת ודוברות בית החולים- הפתולוגיה דרשה ממני תמיד אורך רוח מיוחד. לא היה מדובר בחדר מתים עם המקררים הגדולים ואנשים עם פתקים על הבהונות.

 

בפעמיים הראשונות שלי במחלקת הפתולוגיה לא קרה שום דבר ראוי לציון. הפקידה הגיאורגית קידמה את פני עם מעטפה בכניסה ואני נפרדתי לשלום. בתוך המעטפה היו בוודאי תוצאות ביופסה של חולה סרטן דרגה ארבע, או דוח נתיחה לאחר המוות של אישה שהתחשמלה למוות ובאופן מפתיע חטפה מפרצת מוח.

בפעם השלישית התחלתי להבחין במתרחש מסביבי ובשלטים שנתלו על לוחות שעם כל פינה.

“בזמן ניסור עצמות במסור חשמלי חובה להרכיב משקפי מגן!”  היה כתוב על שלט בכניסה לאחת המעבדות. התקף הצחוק לא עזב אותי במשך יומיים והתמונה הביזארית נחרטה בראשי ומתפרצת בדמיוני, בדיוק כשרופא דיווח למטופל ששכב בסמוך לי- כי נותרו לו חודשיים לחיות.

בפעם הבאה הבחנתי בשילוט: “נא לא לפרוס מוחות בסכין קצבים” ושוב לא הצלחתי להתאפק ולשמור על ארשת קשוחה.

לאחר יומיים נכנסתי לבניין בראש מורכן כדי לא להביט בשלטים מסביבי. אך עם זאת שמעתי צעקות מאחת המעבדות הקורות בקולי קולו: “אתה לא רואה שאתה מכניס שאתה לא סוגר את הצנטריפוגה כמו שצריך?! מי ינקה את הדם מהתקרה?”

בסופו של דבר  כאשר הגעתי למחלקה הפתולוגית בפעם הבאה- הקפדתי להרכיב משקפי שמש עבות, קפוצ’ון ואוזניות.  בפעם היתה זו הפקידה שלא יכלה לעצור את הצחוק.