מסך הברזל: הפרינג’ VS התאטרון הרפרטוארי

בזמן שהתאטראות המרכזים בארץ הופכים לפסי ייצור להצגות, תאטראות הפרינג’ פורחים, בועטים וכרגיל: מנסה להפר כל מוסכמה אפשרית. למרות המשפט הסכמתי והברור מאליו שכתבתי בראשית דבריי קשה שלא לתהות למה הפרינג’ מדיר מעצמו כל סממן רפרטאורי, אך מהצד השני זה הממוסד ממשיך לשאוב השראה מהאולמות הקטנים.

בישראל התאטרון המרכזי הוא התאטרון הרפרטואי המקבל לידיו את מירב תקציבי משרד התרבות. התאטרון הישראלי מבקש לשלב בין רפרטואר בינלאומי למחזאות ישראלית מקורית, בין הצגות ‘עממיות’ הפונות לקהל הרחב. למשל ההצגה- ‘ארוחת טעימות’ מאת שלמה מושקוביץ’ שעלתה לאחרונה בקאמרי מבוססת על הנחה כי מחזה המציג מאבק בין עדתי ובין דורית סביב חתונה יניב רווחים נאים ויועלה במקומות רבים בארץ. לעומתו המחזה ‘מפיסטו’ בעיבודו של הלל מיטלפונקט מבקש להציג את צדו האחר של השדה התאטרוני והוא- הצגת מחזות ברמה גבוהה, בגוונים סוריאליסטיים, ושימוש במבע התאטרוני על כל קשת גווניו.

על מנת להמחיש את טיעוניי בנושא תאטרון רפרטואי המבקש מטבעו לקלוע לטעם הקהל הרחב והן לסטדנטרים אומנותיים, אבחן את המקרה ההיפוטתי הבא: אם עומרי ניצן יצטרך לבחור איזו הצגה תייצג את תאטרון הקאמרי בכנס וועדי עובדים בקריית שמונה ואיזה מחזה ייצג את הקאמרי בפסטיבל תאטרון בין לאומי בפראג, סביר שאת ‘מפיסטו’ ישלח לפראג ואת ‘ארוחת טעימות’ יינסה לשווק לוועדי העובדים. עם זאת יש לציין אספקטים של תאטרון פרינג’ שקיימים בתאטרון הרפרטוארי כמו למשל אולם הכסאות המסתובבים בקאמרי 3 או הפקות חתרניות דוגמת העיבודים הססגוניים של אודי בן משה.

לעומת התאטרון הממוסד בארץ ניתן למצוא את תאטרון השוליים. תאטרון זה מורכב משני חלקים עיקריים- תאטרון שוליים כתאטרון פרינג’, ותאטרון שוליים כתאטרון לא ממוסד המבקש להעלות על נס מיעוטים.

תאטרון שוליים ניתן למצוא ברחוב שונצינו בתל אביב- תמונע, ביפו העתיקה ‘הסמטאה’ ובפסטיבלים כגון ‘פסטיבל עכו’. התאטרון שבו מעטים התקציבים, ומעוט גם הקהל מתאפיין ברפרטואר מחזות המבקש להדגיש יותר את המבע התאטרוני, מחזות מיוחדים או נסיוניים המאופיינים לעיתים ברמות אבסטרקט גבוהות. התאטרון הפרינג’י אינו מבקש ‘להתחשב’ בקהל. כך למשל במחזה ‘מיין קאמפ’ שעלה בתמונע ניתן לראות את סיפור חייו של היטלר הצעיר במעין תערובת יוצאת דופן של מין גלוי ואלימות, דבר שלא יעלה על במת הקאמרי. במחזה ‘קרקס קוראז’ בתאטרון הערבי עברי ביפו הוצג המחזה ‘אמא קוראז’ בגרסה שכל כולה מבוססת על ליצנות וקרקס, דבר שעלול לעורר אנטגוניזם בקרב רוכשי כרטיסים פוטנציאליים.

מן הצד השני ניתן למצוא תאטאות לא ממוסדים כמו התאטרון הניגרי של יפה שוסטר המציג מחזות ניגריים ואפריקאיים, שאף תאטרון ‘רפרטוארי’ לא היה מסתכן בהעלאותו. תאטראות לא ממוסדים כגון ‘אל מידן’ הערבי בחיפה או התאטרון ההומו לסבי בגן מאיר, כולם מציגים מחזות ואירועים בימתיים המבוססים על מכנה משותף כלשהו.

במקרים נדירים ניתן לחזות בתאטרון שוליים המתמזג באופנים שונים לתאטרון המרכזי. אלו מקרים בהם ניתן לראות קבוצות שוליים בתאטרון חוברות לתאטרון המרכזי. כמו למשל להקת הנוער של קריית שלום שלקחה חלק בצוות האופרה ‘הספר מסביליה’ בתחילת שנות האלפיים, או שיתופי פעולה כמו סאלאח שבתי שהוצג לפני מספר שנים, שילב שחקנים ושחקניות מהפריפרייה. מפגשים אלו נועדים להפרות את היצירה הישראלית.

במקרים שונים התאטרון הרפרטואי מאמץ ומחבק את תאטרון השוליים ומעניק לקבוצות הקטנות והלא ממוסדות במות במועדוים שונים. למשל פסטיבל ‘סתיו תאטרוני’ הממומן על ידי תאטרון הבימה כבר מספר שנים,מציג בכל סתיו במשך שלושה ימים במרכז סוזן דלל את מיטב יצירותיהן של קבוצות התאטרון בישראל. קבוצות של נוער, קשישים ואף חרשים-אילמים מקבלים פרסום  ואולם להופעה, ואף פרסים שונים מחולקים על ידי צוות שופטים