“מתים לרגע” התוכנית שסבלה מיותר מדי רגעים מתים

לפני 25 שנים א.ב יהושוע הכניס לפנתאון של הספרות הישראלית את הסצינה הבלתי נשכחת של עירוי הדם מהאם דורית לביתה עינת באמצע העיר ההודית וורנאסי. עירוי הדם מהאם הבריאה לבת החולה בצהבת נשא בתוכו משמעויות פסיכולאנליטיות מרובדות שנחקרות עד היום.

לפני ארבעה חודשים חזרה לאוויר הסדרה ‘מתים לרגע’ אשר הציגה רצף בלתי נגמר של פרוצדורות רפואיות (מלבד “ה”-פרוצדורה) אשר נשאו בתוכן משמעויות דרמטיות וחברתיות אשר נגעו לאינספור המקרים אשר נידונו במהלך העונה.

‘מתים לרגע’ ניסתה להיות התשובה הישראלית ל-‘אנטומיה של גריי’ ו-‘האוס’ עם טוויסט של מדע בדיוני שהפך לפנטזיה אפלה בעונה הנוכחית. בפרקים הראשונים עוד הנחתי כצופה כי היוצרים יודעים מה הם עושים ואתוגמל כראוי בהמשך העונה אשר נשזרו בה רמזים, התפתחו עלילות ונידונו נושאים שונים הקשורים לעולם הבא, הזליגה בין העולמות, מלאכים, שדים ופרופסורים מופרעים.

ההידרדרות של העונה החלה בדיוק ברגע שבו אדם עיוור כתב מכתב התאבדות ושיבץ בו אכרוסטיכון, זו כנראה היתה הנקודה בה הסדר המפורט והמדוקדק שהוקפד בפרקים הראשונים קרס אל תוך עצמו ויצר תסבוכת עלילתית שחצתה את הגבול בית סדרת מתח לטלנובלה.

סיפור האהבה של דרור ואסמה היה חזק מאד אבל  התחיל לקבל תפניות מגוכחות כמו הקליע שהתפוצץ בחדר ניתוח וגרם לדרור לדום לב. ההתנתקויות וההתלבטויות לגבי איאד ולבסוף ההחלטה החפוזה לעזוב את הכל בגלל שכמה ילדים ערסים הרביצו לבן שלה. היעלמות מפתיעה כזו של דמות באמצע העונה נראתה תמוהה מאד ולא מובנת. גם עלילת ההמשך של דרור עם האחות של המטופלת שלו שמתה ממנת יתר. סיפור מאפייה לא מהוקצע שהסתיים בזבנג בראש בחדר הניתוח.

באופן כללי העונה נגמרה כאילו הגיעו נציגים מ-HOT ואמרו למפיקים: יצרתם חמישים פרקים, “בואו נצמצם את הכל לפרק אחד שיסגור את הכל”. העונה שהתנהלה בקצב הגיוני ועצלתיים של דרמה יומית נכנסה לסחרור מטריד שבו סגרו את כל העלילות בחופזה וניסו לשלב גם אקשן וגם הסברים רציונליים לכל מאבקי בני האור בבני החושך ובין המלאכים והשדים.

הסיבה היחידה שגרמה לי להשאר מרותק למסך במהלך כל הסדרה היתה דמותה של שירה, הג’ינג’ית האווטסיידרית, חסרת הטקט והמשוועת לאהבה.

ירדן תוסיה כהן הפכה את השיר ‘קריפ’ של רדיוהד לדמות בשר ודם. בין כל הניסונות ללכת ‘על הקצה’ ולגעת בחיים ובמוות. בין סצינות התוכחה של דנה, ובין הרומן המתיש בין סלבה ליעל, בין המאבקים של דרור בינו לביו הדיבוק שנכנס בו- רק שירה גרמה לי לכקועץ’ בלב, כזה ששווה להישאר לצפות בסדרה עבורו.

במקום השני נמצאת כמו עליזה אוסטרובסקי בגילומה  המופתי של עירית קפלן. אבל הרומן הבלתי נגמר עם איש האחזקה מנשה, שהפך לפרס התנחומים שלה ועוד הסתבר כגוסס, מחק את כל החמלה שעוררה בי הדמות של המזכירה העממית והנואשת.

לדעתי הסדרה מיצתה את עצמה. הן מבחינת קונספט והן מבחינת נושאים. HOT שיצרו את מטומטמת ואת זגורי אימפריה יכולים להתפנות לסדרות יומיות בעל שאר רוח רחב יותר ומלא יותר.