עולם ה-‘קדמי האירוויזיון’- כשדה למחקר תרבותי

מאז שנת 2002 אני צופה בקדמי אירוויזיון שונים של מדינות נידחות.

בשנים הראשונות (עד שנת 2006) היה מדובר  בדרך היחידה שהיתה לי, טרם עידן היוטיוב, להיכרות עם תרבויות שונות, מדינות שונות ושפות שונות.

התוודעתי לתרבויות המוזיקליות של הונגריה, להקות הפופ השבדיות, הרוק האיסלנדי וברבות הזמן (והזמן הפנוי) נדדתי עד לפאתי אינדונזיה בחיפוש אחר ראפ מקומי משובח, ועד ליפאן וקוריאה שהציגו בפני תרבויות משונות כל כך שלא האמנתי שאי פעם הן יזכו להערכה כאן בארץ. (כיום פופ  יפאני וקוריאני,מעבר ל-‘גנגאם סטייל’ תופסים תאוצה בארץ ובעולם המערבי).

העולם המוזיקלי שהכרתי במסגרת האירוויזיון נדד כאמור להכרה של ההיסטוריה של המדינות המשונות, המחלוקות בענייני קווי הגבול (נגורנו קראבך מישהו?), הספרויות השונות וכדומה. כיום, בזכות האירוויזיון אני יכול להבחין תוך שניה בין דנית לשבדית, איסלנדית, רומנית וסלובקית רק מהצצה למספר מילים כתובות. דגלים, ערי בירה ופרטי טרוויה נוספים המתגנטו להיכרות הצרה עם העולם המוזיקלי הקטן הזה. כמו למשל דואט הבלהות האסטוני הזה:

 

בשנים האחרונות, מאז שעברתי לתל אביב, מדובר לרוב באירוע חברתי. במוצאי השבתות מדי ינואר עד מרץ אנחנו נאספים בבית של מישהו, צופים בשידורים המשודרים מהאינטרנט ומחסלים קערות במבה ובייגלה.

עם השנים מקורות ההיכרות שלי עם תרבויות שונות הלכו והתפתחו, עולם הקדמים הפך פחות רלוונטי עבורי למטרות היכרות עם שפות שונות, שכן הרבה ‘קדמים’ עברו להגשה מראש של שירים באנגלית, ומלבד זאת הספקתי להכיר שפות יותר אקזוטיות.

לגבי הכרת עולמות מוזיקליים חדשים- הפכתי לפחות חובב מוזיקה עם הזמן, באוזניות שלי אני מאזין לפודקאסטים וספרים.

עם זאת מצאתי עניין נוסף מרתק בכל הקשור להיבט סוציולוגי-טלוויזיוני באשר למדינות השונות המציגות קדמים שונים.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לפער הולך ומתרחב בין מדינות אשר יודעות להפיק מוצרים טלוויזיונים מוצלחים, ממצים ומרתקים, לעומת רשויות שידור אשר מתישות כל מי שמעז לשבת מול המסך. בעולם הזה בילרוס גוברת על איטליה, אסטוניה מנצחת את גרמניה ושבדיה היא שליטת אירופה.

ה-‘קדם’ המקומי במדינות מזרח אירופה רבות הוא הזדמנות נדירה להתאחד כעם ולהציג שירים המתכתבים עם התרבות המערבית. הזמרים לא חייבים להיות בעלי קריירות עשירות. למעשה הביקוש לכוכבות פופ במולדובה או במקדוניה הוא דל מאד, וההשפעות של האחיות הגדולות (במקרים האלו- רומניה וסרביה) מורגשות באופן מעורר תמיהה. חיפוש אחר קורות חייהם של ‘אמנים’ מאותן מיקרו מדינות מתבטא בדרך כלל בניסיונות להצליח במדינה השכנה והגדולה- זמרים מאזרביג’אן התגלו בכלל ב-‘דה וויס טורקיה’, מתמודדים בקדם המולדיבני ניסו את מזלם בתוכיניות באוקראינה, רומניה רוסיה ולפעמים גם פולין).

כעת כאשר מדובר במעמד שכולו על טהרת ‘מולדובה’ או ‘סלובניה’ ישנם מקרים מסוימים בהם האינטרס הטלוויזיוני הוא יצירת מוצר טוב מבחינת הפקה: הנחיה קלילה, מעבורנים קליטים, במה מושקעת ובעיקר- כמה שפחות משיכת זמן.

יש לציין כי לא מדובר בפורמט מוצלח וקבוע של אותן מדינות מזרח אירופאיות. למעשה ניתן למצוא מדינות מזגזגות, ושנה אחת ‘קדם בילרוסי’ מסתיים תוך שעה וחצי, לעומת שנה לאחר מכן בהן ארבע שעות לא מספיקות לבחירה בין שישה שירים.

שנה שעברה, למשל, הקדם האוקראיני כלל שיר אחד של שלוש דקות ועוד ארבעים דקות של ויכוחים בין השופטים על סיכויו של אותו השיר להצליח בתחרות או לאו. השיר שזכה באירוויזיון נקטל על ידי חבר השופטים.

 

במקרים אחרים, סקנדינביים לרוב, המוצר מוצלח מעצם טבעו- שבדיה, נורבגיה, דנמרק ואיסלנד מפיקות שידורים מצוינים, הנחיה שעוברת למרות הבדלי השפה, והפסקות הפרסומות (אם יש כאלה) לא מוגשות אחת לעשר דקות (כמו במלטה למשל). כאן הכסף משחק תפקיד חשוב, ורשויות השידור העשירות במדינות האלו יכולות להרשות לעצמן את הבמאים הטובים ביותר ואנשי הפקה מדוקדקים. בשבדיה ה-‘מלודיפסטיבלן’ הפך לדת מקומית שופעת הומור עצמי כפי שניתן לראות למשל בקטע הבא:

 

 

באיטליה, מלטה ואלבניה מדובר בחג לאומי של ממש.

(אלבניה: חג לאומי שהפך לטרחני ומייגע)

איטליה מקיימת את פסטיבל ‘סן רמו’ עוד טרם המצאת האירוויזיון, ובשנים שלאחר הפרישה שלהם המשיך להתקיים, וכעת עם שובם לתחרות הפסטיבל שוב מהווה פלטפורמה לבחירת נציג. העניין לא חשוב לטענה שאני מנסה להביא כאן:

פסטיבל סן רמו ‘נמרח’ על פני מספר ערבים, בכל פעם שעות על גבי שעות. ראיונות אין קץ עם ספוראטים, פוליטקאים ודוגמניות. השירים מצוינים אבל התסרוט השידורי איום ונורא. מדובר בקפסולת זמן שמצליחה להדביק את האיטלקים למסך מדי שנה. הדבר דומה לפסטיבל זמר שממשיך להתקיים בארץ, גם עם נינט וגם עם סטטיק ובן אל תבורי, ההנחיה ממשיכה להיות מגוכחת ורשמית, והפורמט ממשיך להתנהל בטרחנות מייגעת. בארץ היו ניסוניות להחייאת פסטיבלי זמר שונים אך העלמותם המהירה מסגירה את חוסר העניין הציבורי בהן.

טרחנות, שידורים מייגעים, הפסקות פרסומות ארוכות ושופטים אשר מעניקים את חוות דעותיהם במשך שעות לא מאפיינים רק את איטליה או מלטה.

בעולם ה-‘קדמים’ גם מדינות כמו שוויץ וגרמניה יכולות להיתפש כגרועות שבמפיקות. פורמטים מגוחכים הכוללים מחוות אין קץ לזוכי העבר, שירים מתובנים וחסרי מעוף ומנחים חסרי כריזמה הם מנת חלקם של לא מעט מדינות אירופאיות אשר צפייה מהירה ב’קדם’ המקומי שלהן מסגירה רשויות שידור מיושנות והפקות שנעות בין ‘לצאת מידי חובה’ לבין נסיונות כושלים להמציא את הפופ מחדש.

 

(הקדם של אירלנד: ככה לא עושים את זה!)

 

דווקא הכשלונות האלו מרתקים אותי יותר. דווקא המנחה הקשיש והאשמאי לצד הדוגמנית העילגית והצעירה, דווקא קטעי ביניים הכוללים להקה אחת המבצעת במשך עשרים דקות את מיטב הלהיטים שלהם- אלו הסממנים שמציגים לי באופן המובהק ביותר אילו דברים היו שייכים ל-‘טלוויזיה הישנה’. לעיתים ניתן למצוא את הסממנים האלו גם בארץ. כך למשך בריאטלי המיותר בהיסטוריה- ‘גריז’ פתח אבי קושניר את הפרק הראשון במשפט הבא: “בשנות השבעים העולם שר ורקד. למה?- אתם שואלים. בגלל סרט אחד! ושמו גריז!”.

 

למזלי אני לא צופה מספיק בטלוויזיה כדי להמשיך ולפרט דוגמאות. אבל המחקר המשונה שלי מול תחרויות ‘קדמים’ שונות ימשיך בעל כורחו גם בשנה הבאה.