על היכולת לפתח תבונה ועל חוסר רגישות- ווסטוורלד ושאלת העונה הבאה

העלילה של  ווסטוורלד מאד מסועפת. אפילו אני שנהנה מספרות רוסית עתירת דמויות העונות לשמות ‘סטפנוביץ’ סטפיה וולחובסקי, התקשתי לעקוב אחר קווי העלילה ואופניי ההתפתחות השונים. מצד שני התחלתי והפסקתי חמש  פעמים את ‘מאטריקס’.

לקחו לי מספר חודשים לסיים את הסדרה. לאחר שהתייאשתי בסוף הפרק הרביעי חשבתי שאוותר על הצפייה לגמרי. בסופו של דבר חבר טוב בשם עידו (שכנראה פיתוח אונת מוח נוספת) הושיב אותי והסביר לי את כל התסבוכות העלילתיות והרעיונות שכנראה התפספסו במהלך הצפייה.

 

אלמנט שילוב העבר והווה מוכר לנו היטב מסדרות כמו ‘אבודים’.

הפנומן הטלוויזיוני שהסתיים באופן מאכזב יותר מהסופרנוס הכיל אלמנטים רבים של פלאשבקים, פלאשפורוודים (הבזקים לעתיד) וכן פלאש-סייד (הבזקים הצידה לעלילה שהייתה יכולה להתרחש).

חידת ווסטוורלד לא הלכה ונפתרה במהלך הסדרה אלא רק בסיום העונה. כאשר לא הבנתי חלקים מסוימים בעלילה (רגע! מי זה וואיט? מי זה האיש בשחור? מי זה ארנולד ואיך הוא נראה?) עידו הסביר לי שאבין אחר כך.

הבעיה של ווסטוורלד נעוצה בחידה הזו.  כל עלילה שאנחנו נחשפים אליה (תאטרון, אומנויות המסך או פרוזה) מורכבת משני חלקים- החלקים שמתבססים על מידע שאנחנו צוברים במהלך הצפייה או הקריאה ועל מידע שאנחנו מבקשים לגלות בהמשך. הבעיה של העלילה בווטסוורלד מבוססת כמו פאזל שכמעט ולא ניתן לראות את התקדמות ההרכבה שלו, רק חתיכות קטנות מחוברות אלו לאלו, ורק בסוף התמונה מתבהרת.

לדעתי רק צפיה חוזרת בסדרה תוכל לספק לי את ההנאה בבסיסית והמתגמלת. אוכל להנות מהדמויות, הדיאלוגים והארט המושקע מבלי שאבדוק בויקיפידיה מה פספסתי (תוך כדי חשיפה לספוילרים).

 

סיפורם של הרובוטים המגבשים תודעה ובעצם כך חווים חרדות ואובדן שפיות מצליח להתעלות מעבר לכל הדרמות הקטנות שבדרך. מסע המוות והלידה מחדש של הרובוטים מזכיר את מושג הסמסרה וגלגול הנשמות מהבודהיזם הטיבטי.

שאריות מכל גלגול נשארות במעמקי התודעה של כל אדם ומשפיעים על מהלך חייו והתנהגותו בגלגול הנוכחי. בחלוף אלפי גלגולי ישנו משקל רב מאד לחוויות שחווינו בקיום אחר וישן שלנו וממנו מגיע אלינו סבל רב.

ההסבר על האופן שבו הרובוטים מפתחים תודעה ונכנעים אליה מזכיר מאד את התאוריה של הבודהיזם הטיבטי, רק בלי החלק של הניוורנה- גלגול סופי שבו הקיום יהיה נטול סבל.

 

חידת ווטסוורלד נפתרה בסופו של הפרק  האחרון כאשר הובהר האופן בו הרובוטים מפתחים תודעה. משונה  לחשוב על כך שכמעט כל הסודות התגלו בסוף העונה הראשונה של ווסוורלד לעומת סדרה כמו ‘אבודים’ שבה גילו את החידות שצריך לפתור רק בסוף העונה הראשונה.

ההשקעה העצומה (100 מיליון דולר!) מחייבת את בית ההפקה לעוד מספר עונות שיצדיקו את ההון הראשוני.  הקתרזיס המוחלט של סוף העונה הראשונה לא השאיר טעם של עוד. הטבח שפרץ בעקבות ‘מרד הנפילים’ המקומי בוודאי כבר נודע מחוץ לפארק. אם  השטח העצום יהיה מורכב מזומבים המבקשים נקמה וקורבנות האדם שכבר נטרפו- אזי- יהיה פשוט להפציץ את המקום ולסיים את הסיפור!

מצד שני הרובוטים יוכלו לבנות את עצמם מחדש באופן כזה שיוכלו לברוח מהפארק ולזרוע הרס בממלכת בני האדם!

 

לסיכום- רעיון הרובוט שמפתח תודעה החל מימי אסימוב דרך סרט האב-טיפוס של ווטסוורלד משנת 1970. הרובוטית הטלוויזיונית ‘ויקי ילדת הפלא’ היתה כנראה הרובוטית החמודה ביותר בהיסטוריה, ודולורס ככל הנראה האכזרית ביותר.

אני תוהה מה היה קורה אם ווסטוורלד היה עתיד לצאת בעוד כמה עשרות שנים- במקום מערב פרוע- ווסטוורלד באוושוויץ!- אם ממילא אנשים מגיעים לממש את המאווים החולניים והפסיכוטיים ביותר שלהם למה לעצור במערב הפרוע?.

נראה לכם מוגזם שאני חושב לעצמי שאנשים עלולים למצוא בשואה כר פורה לפורקן חולני? חפשו בויקיפדיה את הערך ‘סטאלג’ ותבינו שהנורא מכל עוד לפנינו.