עשה לך רב, עשה לך חזאי

בדרך לדרום ארגנטינה לא נתתי למזג האוויר החורפי לעצור אותי. נתתי למזג הכלכלי לעצור אותי.

לאחר שהות של עשרה ימים בבואנוס איירס (זמן  שיא עבור מישהו כמוני שמבקר בערים בשיטת הבינג’) החלטתי להמשיך לדרומה של ארגנטינה. כמה דרום?- המטרה הסופית היתה להגיע לעיר אושוואיה, זו שמדרום לה נמצא רק הקוטב הדרומי.

בארגנטינה שרר חודש יוני סגרירי, מזג אוויר מדכדך, ובכלליות אווירה של- ‘הרצל! איזה מזל יש לנו שלא רצית להקים כאן את מדינת היהודים’.

בתחילה אכן תכננתי להדרים עד אושוואיה דרך העיר פורטו מדרין אשר נמצאת כמעט במחצית הדרך.

הנסיעה ארכה שמונה עשרה שעות. הכפרים בדרך התדללו עד שהפכו שממה צהובה ירקרקה עם תחנות דלק ספורות כל כמה מאות קילומטרים.  בשתי עצירות  בדרך לא מצאתי אוכל ראוי לקיבת אדם.

המטרה קידשה את האמצים ולבסוף ירדתי בעיר השקטה והמשמימה פורטו מדרין שמזכירה פרבר של נהריה- רחובות עם וילות העומדים בגבם אל הים, מרכז קניות עם סופר מרקט, וחוף ים עליו ישבו סוכנויות תיירים עם שלל המלצות לביקורים וטיולים במקום. בצורת התיירים בעונה הקרה הביאה לכך שמרבית הסוכנויות פעלו במתכונת מצומצמת.

על פי כל ההמלצות באשר לעיר החלטתי להמיר חמישים דולרים תמורת שחייה חוויתית עם כלבי ים. בתמונות נראו אנשים חייכנים לצד כלבי ים סקרנים בכל פינה ברחבי שש הסוכנויות שעברתי. בכל הסוכנויות נטען בפני שמזג האוויר לא יאפשר שיט ועל כן אצטרך להמתין עוד שבוע.

כמו כל ישראלי בעל פוטנציאל להיעלמות בזמן טיול בחו”ל- הן על ידי כוחות גרילה ביערות קולומביה או על ידי מאפייה של סחר באיברים בברזיל, החלטתי גם אני לסמוך על המזל הטוב ולהמשיך לגשש אחר סוכנות שתאפשר לי את החוויה שלשמה נסעתי פרק זמן שהיה מביא אותי מתל אביב לאיזמיר.

לבסוף סוכנות אחת הציעה לי להצטרף אליהם לשיט בטענה שמזג האוויר יהיה בסדר, ועל פי המכ”ם יהיה אפשר לקיים את השיט עד הצהריים. באשר לשאלה מה בדבר הסוכניות האחרות המסרבות לצאת לשיט, נטען בפניי כי הן פוחדות שלא יצליחו למלא סירה.

למחרת בשעת הזריחה, כלומר תשע וחצי בבוקר, הגעתי לחמ”ל השיט. המרתי את בגדיי בבגדיי שחייה תרמיים ויצאתי אל הים וכל שלושת הטמפרטורות שבו. שטתי ביאכטה קטנה בזמן שהרגליים שלי הכחילו והעור שלי עטה מרקם של קורדרוי.

הים הסוער הביא את הסירה הקטנה לקפיצות על פני הגלים בתנועות חינניות של- המראה וריסוק. ניסיתי לסגל לעצמי תנוחה שלא תאפשר את הטחת ספסל הפיברגלס בגב שלי.

לבסוף הגענו למקום בו שכנו כלבי הים החביבים שמיד התקצבו סביבנו כדי לברר מי הדבילים האלה שקפצו למים כל כך קרים וסוערים.

בעודי מבחין בגוש כהה ומשופם במים הבחנתי בגל עצום שאיים להתביע אותי. אחריו הגיע עוד גל ועוד כלב ים. בשארית כוחותיי התלבטתי מה אני מעדיף יותר- להאבק לנשום ולשמור על הראש שלי מעל למים או להיאבק לצרוח לעבר המדריך- ‘צלם אותי!!, שילמתי בשביל זה הרבה כסף!!’.

כמובן שבחרתי באפשרות השניה וכאשר חזר לי קצת חמצן למוח גררתי את עצמי לסירה ושבתי דווה וכואב אל ההוסטל ששימש אותי למנוחה, מילוי כוחות, ומילוי פח אשפה בשאריות של טישו.

נוכח המצב הקשה והמשונה החלטתי שאין טעם לנסות להמשיך להדרים עד גבול אנטרקטיקה (בזבזתי מספיק כסף על השחיה עם כלבי הים), וכן החלטתי להמשיך לביקור בעיירת הסקי סן מרטין. את פני קידם פסאג’ ארוך ובו חנויות להשכרת ציוד סקי מול חנויות לממכר ציוד שיקום אורטופדי.  הבנתי את הרמז הפואטי שנגלה לעיני, אומנם אני נמצא בעיירת סקי אבל אין סיכוי שאעשה כאן סקי, שכן- השחיה עם כלבי הים גזלה ממני את תשע הנשמות שהקצבתי לעצמי לטיול.