פורסט גאמפ של השואה הולך על ארבע- הכלב היהודי מאת אשר קרביץ

הספר ‘הכלב היהודי’ מאת אשר קרביץ הוא לא ספר חדש. כבר שנים שהוא קורץ לי בחנויות הספרים אך מעולם לא הבחנתי בו עד לאחרונה כאשר שמעתי אודותיו מפי חבר.

לספר ‘הכלב היהודי’ יש את כל הסיבות האפשריות כדי להיות שנוא עליי. מדובר בכלב של משפחה יהודית אשר נודד ברחבי פולין וגרמניה של מלחמת העולם השניה, הופך מכלב של חוליגנים גרמנים לכלב תקיפה וגישוש של הוורמאכט, מצטרף לפרטיזנים ועולה לארץ ישראל. בספר קצר יחסית נפרשת עלילת השואה כפי שעושים לא מעט סופרים מודרניים ומנסים למצוא זווית ראייה חדשה ורעננה לזוועות.

אני די בטוח שאם ישנה תקופה אחת בהיסטוריה שעליה נכתבו ספרים יותר מכל זו מלחמת העולם השניה. בפעם הראשונה בה שדות הקרב הוחלפו בערים אירופאיות, ועם שוחר תרבות ופילוסופיה הופך למכונת ההשמדה האכזרית ביותר אי פעם.

הניסיונות להתחקות אחר מנגנוני ההרג והמוות הביאו לעולם ניסיונות פופולריים פורנוגרפיים באופן מופגן כמו סדרת הסטאלגים הידועה לשמצה שניצלה את משפט אייכמן כדי לקדם פורנוגרפיה ספרותית המתרחשת באושוויץ. במקרה אחר הזוועות תועלו לסדרת הספרים האכזרית של קצטניק שניסה להציג את האימה בהתגלמותה. לאחר שנים כתב הסופר הצרפתי ג’ונתן ליטל את ‘נוטות החסד’ המנסה לתאר את הזוועות מנקודת ראייתו של קצין נאצי.

גם הקולנוע לא חסך זוועות מצופיו, טרם צפיתי במספיק סרטי שואה כדי לומר בוודאות איזה סרט יתחרה באופן המבעית ביותר בסרט ‘צעקה’, אבל דווקא ‘מלחמה וזיכרון’ לפי הרומן של הרמן ווק היה הראשון שהביע עירום המוני גלוי על המסך וסצינות השמדה ללא פילטרים.

בשנים האחרונות אני נתקל בהמוני ספרים על תקופת מלחמת העולם השניה כמו ‘גנבת הספרים’, או ‘הספר והנאצי’. בקולנוע ‘ממזרים חסרי כבוד’ שכתב את השואה לסרט מתח נוסח טרנטינטו, ולי מתחיל לגרד באצבעות לזעוק ‘זילות’.

למרות חיבתי הרבה לנרטיבים היסטוריים ולספרות תקופתית מתחיל להפריע לי שהשואה הופכת לחומר גלם שממנו נכתבים סיפורים ושסופרים מוצאים בזוועות שהתחוללו כמקפצה דרכה יוכלו להתפאר בכשרונם הספרותי.

 

הספר ‘הכלב היהודי’ עומד במרבית הקריטריונים לתיעוב אבל הצליח להצדיק את עצמו ואף לגרום לי להתאהב.

הסוד של הספר, מעבר לשפה העשירה והמקורית של אשר קרביץ (“חי זנבי!” או “מאז ימי גורותי”), הספר מתאר את זוועת המלחמה דווקא מעיניו של יצור שרוצה רק לשחק, לאכול, ולהנות מהחיים.

הכלב הוא יצור חברתי אשר זקוק ללהקה על מנת לשרוד, בין אם מדובר במשפחה יהודית, קצינים נאצים או פרטיזנים, הכלב מנסה תמיד לשמח, להרגיש אהוב ולמצוא הזדמנויות לשחק.

התחושות של הקורבנות והפחד היהודיים לצד העליונות שחשים הנאציים, כל אלו זרים לכלב. הכלב היהודי יודע להבדיל בין טוב לרע ומבחין מי מתקיף ומי המותקף ואף מצליח לאמוד את המקרים האלו דרך חוש צדק מפותח.

‘הנמכת’ מאורעות השואה לגובה עיניו של כלב ‘מגביהה’ את האבסורד.גם לאחר שנאמר כל מה שיוכל להיאמר על השואה, עדיין הסממנים הבולטים ביותר בה, מוצגים באופן האבסורדי ביותר דווקא דרך עיניו של כלב.

No Comments

Leave a Comment