שבת בתל אביב

הזמן הקסום ביותר בתל אביב הוא בימי שישי בין ארבע וחצי לחמש, חצי שעה בה נדמה כי מישהו בעמעם דמיוני מחליש את כמות האנשים ברחובות, משקיט את הווליום של המולת הרחוב והמכוניות, בכל הבזק של מבט נסגרת עוד חנות ועוד מסעדה. מקום שהיה מאוכלס עד דוחק מתרוקן מיושביו כהרף, ורחובות שוקקים מתרוקנים בבת אחת.

הזמן הקסום הזה מתחיל בשוק הכרמל שבמשך כל שעות היום היה עמוס באנשים, גועשים בשקיות נילון צבעוניות מצפונו עד דרומו. לקראת שעה הסגירה המחירים הולכים ונסוגים. בטוש שחור נמחק המספר הרשום על פיסת קרטון העומד כדגל בראש תורן שעל צמרתו מספר ושורשיו קבורים מתחת לערימת מלפפונים או חסות. קריאות רמות של מוכרים על מרכולתם מסבות את תשומת הלב של העוברים והשבים לקילו עגבניות שירד לשלושה שקלים או קופסת נקטרינות בחמישה שקלים. ההסתובבות בשוק הכרמל בשעת הסגירה של ימי שישי היא אומנות- צריך לדעת מתי המחיר מגיע לסף המינימלי שלו לפני שנשארים הירקות והפירות הפחות יפים בתחתית הערימה.

במסעדות הקטנות ליד השוק תחת אורות צהבהבים ניקוטיניים עמלים ביתר תשומת לב למכור עוד מנות ולרוקן את הסירים הגדולים. בקצה הדרומי של שוק הכרמל הסמוך למסוף הכרמלית ההמולה הולכת וגוברת, אנשים מגיעים ברגע האחרון ואחרים מסיימים את הקניות בדיוק על אותו מרווח האספלט הטלוא והצר, את העין צדים שלטים מפתים בדבר מבצעים משתלמים במיוחד שניים פלוס שלושה- בקבוקי שתייה פגי תוקף, ושקיות קורנפלקס ללא הקרטון עליו נקוב התאריך המסגיר. דוכניי פרחים מנסים להיפטר מיתרת הסחורה בצעקות , בחנות הלחמים מזכים בשלוש אריזות פיתות על קניית חלה, ובדוכן הפטרוזיליות כבר מחזירים עודף בקופסאות נבטים ועליי בייבי.

בחזרה אל לוע שוק הכרמל- ההזדמנות כבר עברה, הדוכנים התרוקנו, ואת יתרת הסחורה אוספים מתוך ארגזים השכובים על הארץ כמה קבצנים ועובדים זרים, מלקטים כרובית ללא רקבוביות, קישוא שאפשר לשטוף או בצל שניתן לקלף, נוברים ובוררים עגבניה אחר תפוז, ומלון במצב טוב אחר גמבה.

באותו הזמן בכיכר מגן דוד בצפון שוק הכרמל שכבר שינתה את שמה מזמן באופן לא רשמי לכיכר ‘מירי אלוני’, וזו מבצעת את ההדרנים האחרונים, מסירה את הבד המאוייר בכוכבים וירחים, מכניסה את הגיטרה לנדנה ומודה לקהל שעד לפני כמה דקות השתתף איתה בחגיגה, שר איתה את אותם השירים המושרים מדי שבוע והחמיא לה על קולה שנותר צלול ומרגש.
באותה הכיכר צריך לעשות ניסוי פעם ולהציב מצלמה על גג אחד הבניינים, לצלם ולהריץ בהילוך מהיר את האנשים העוברים והשבים החולפים והמתמעטים, הספורים שהולכים ומחשבים את סוף נהייתם לאחור, עד שבשעה חמש נדמה כי הכיכר ריקה, אין עדות וזכר להמון אשר שצף בה רק לפני כמה דקות, אולי מספר דוכנים אחרונים בפירוקם על נחלת בנימין יישמרו כזכר אחרון להמולה אשר פשטה במקום באותו הבוקר.

ברחוב שינקין המנומר תמיד באנשים על כל אורכו נדמה כאילו חברבורות האנוש הולכות ודוהות במשך הזמן, מהגינה הקטנה ליד בית תמי נמוגה המולת הילדים, ורק מדי פעם עובר כלב עם בעליו לטיול קצר של אחר הצהריים, ובבתי הקפה כמו בסוד כולם יודעים לבקש את החשבון בדיוק באותה השעה, והחנויות כמו מתואמות בו זמנית להפיכת השלט- ‘פתוח’ ל-‘סגור’ בדיוק באותו הזמן. הרחוב השואב את חיותו מהמולת האנשים שבו נותר כמו מנורה של עשרים וואט במקום שבו צריך שמונים וואט.
רחוב אלנבי שבו אי אפשר לעבור עם אופניים בימי שישי מעומס האנשים הולך וגווע עד שאפשר לרכב שלושה אנשים זה ליד זה באין מפריע, באין עצירות פתאומיות ונשים על סליהן המטיחות מבטים זועמים ברוכבים המאיימים לדורסן. אוטובוסים אחרונים פולטים את נוסעיהם, ומי שמפספס את האוטובוס יודע כבר שזה האוטובוס האחרון.

גם ברחוב הרצל לכיוון רחוב פלורנטין נדמה כאילו העיר מתחדשת לקראת שבת, משילה מעל חנויותיה ארגזים ריקים. פלורנטין ושוק לווינסקי הפותחים את הבוקר בקול תרועה מסיימים את יומם בדעיכה דוממת, כמו מתביישים על כך שהתפרצו פתאום. רק בקרן אחד הרחובות בכניסה לחנות צעצועים שעודה פתוחה עומד פועל סודאני חבוש בכובע של ‘הלו קיטי’, על גופו תלוי שלט- ‘מבצע חיסול הכל בהנחה!’ בידו אקדח להפרחת בועות סבון והוא הולך וצולף באוויר אילך ואילך, מפתה עוברים ושבים בלתי נראים להיכנס לחנות ולרוקן ממנה צעצועי פלסטיק לילדים, ותחפושות לפורים הקרב.

מערבה משם על חוף הים ניתן לראות את הפינה האחרונה שבה השקיעה לא מאיימת על איש, בימי החורף האביביים, רביצה על החוף נותרת נקודת זכות חשובה מאד לתל אביב, גם אם עוד קריר להכנס למים, בשעות שתל אביב הולכת ונסגרת, כמו נעטפה במחוך, והאנשים נסים ממנה כמו אוויר מקניי נשימתה. בחוף של תל אביב שומרים אמונים לשמש, ולצלילי מטקות הנשמעים כמו גרעיני פופקורן מתפקעים במיקרוגל, ניתן לראות טיילת פחות עמוסה, אבל עדיין ניכרים בה אנשים רכובים על אופניים, רצים עם נגני מוזיקה שונים קבועים על זרועותיהם ברצועה, וכלב מכשכש בזנב רץ אחריהם.

אפשר להתבלבל ולחשוב שהסתלקות האנשים מרחובות תל אביב בימי שישי בשעות הצהריים דומה לערים האירופאיות שהולכות ונעשות שוממות אחרי השעה ארבע בכל יום ממוצע, אבל ימי שישי בתל אביב שונים הן בזמן הקצר ובכמות האנשים הנעלמים, והן בתחושה- שכן באירופה אנשים נעלמים בשעות הצהריים בדממה צורמת ומשאירים ערים אפרוריות, המתהדרות בכנסיות ענקיות, בתי אופרה וגלריות.

תל אביב שונה, ההמולה השוככת רגועה, מובנת מאליה ושלווה. המבט אל העיר המלאה כל כך באנשים והריקה כל כך, מפיח אוויר חדש, כמו לנשום עמוק כשפותחים חלון, כמו לחלוץ נעליים אחרי שיעור התעמלות, כמו לרדת ממתקן בלונה פארק אל הרציף היציב.