שוק לווינסקי ואני

חיים על שוק לוינסקי היו חוויה יוצאת דופן, במיוחד עבור מישהו כמוני.    לפני שנתיים הועזבתי מדירה על מרמורק בהתראה קצרה מאד. פיזרתי את ארגזים עם ספרים ומעילים ברחבי העיר אצל חברים, ישנתי על ספות, התקלחתי בחדר הכושר, ומדי שעתיים לחצתי בנואשות על ‘רפרש’ באינטרנט במטרה ללכוד את הדירה הראשונה שתימצא. במהלך החיפושים עברתי על פני דירות חדר מחולקות שמי שעושה בהן שפגט יכול להוציא את הרגליים משני הצדדים ו-‘דירות סטודיו’ כל כך קטנות שאפשר להדליק בבוקר את הקומקום עם הבוהן מהמיטה.

מקץ חודש מסוייט של התרוצצויות, חקירות צולבות, הבטחות שווא בדבר סדר מופתי והשבעות לאי הקמת מסיבות מצאתי את עצמי ללא דירה וללא תקווה. לבסוף התפשרתי על דירת סטודיו קטנה בפלורנטין. הרצפה הייתה רצפת בטון מוחלק, ומהקירות מקולפיי הטיח הזדקרו מסמרים חלודים. המקלחת הייתה גיבוב של צינור סמוך לאסלה ותקרתה הנמוכה כמעט השתפשפה לי בראש. ליד הכניסה לבית עמד בגאווה מזגן מימי השלטון הסלג’וקי וכאשר ניסיתי להפעיל אותו הוא כחכח במנועיו במשך חצי דקה עד שסיד התחיל להתפורר ליד המשקוף, וכאשר ניסיתי לשנות את הטמפרטורה, יצרתי קצר חשמלי לכל שלושת הבניינים הסמוכים.

מעבר לכל הצרות והתקלות זו הייתה הפעם הראשונה שגרתי לבד לגמרי בלי שותפים, הייתי חופשי לתלות בובות פרווה על הקירות, לעטר את המדפים בפסלונים.

אבל דבר אחד העיב על אווירת החירות של הדירה החדשה- שוק לווינסקי, ובמובן הטוב של המילה. בתור מי שכילה בתיאלנד יותר זמן בטעימות, צילומים ורחרוחי תבלינים מאשר זמן ברביצה על החוף ופוט מסאג’, זה היה עניין של זמן עד שהמעבר התמים על פני שוק לווינסקי יהפוך לזירת פשפושים ונבירות.

בימים הראשונים שכנעתי את עצמי שאין טעם להצטופף על המדרכות הקטנות בין דוכן לדוכן. הסגפנות התל אביבית של-‘מלח-פלפל-פפריקה-לימון’ המשיכה לשרות עליי כאילו זו מסורת אורבנית לשמור על מטבחים קטנים ולהקפיד בחרדת קודש על הפרדת אוכל שאוכלים בחוץ לאוכל שאוכלים בבית- מסעדות נועדו לפסטות מוקרמות, סלטים עשירים ושייקים, לעומת הבית שבו אוכלים טוסט, אורז לבן וחביתה.

ליתר בטחון סובבתי את האופניים ונסעתי לעבודה כל בוקר מהכיוון השני- רחוב מטלון שבמקרה באותם הימים געש לקראת פורים ומכל חלון נצצו אקדחי פיקות, פאות צבעוניות על ראשיי קלקר ומסכות שהדיפו ריח עז של גומי. לבסוף התייאשתי ונכנעתי לקסמם המהפנט של התבלינים. מדי בוקר הייתי חולף על פניי אותם הדוכנים עם האופניים בדרכי לעבודה, מביט לעבר הררי הצבעים, וקולט בחטף שמות של חליטות לתה ותבלינים שנכתבו בכתב עגול על שלטיי הפוליגל הקטנים הנעוצים בכל סלסה.

במשך היום הייתי תוהה על שם חדש שרק נגלה לפניי כשרכבתי בחופזה-“מה זה סומק? מה עושים עם לימון פרסי? מה ההבדל בין פפריקה מתוקה לפפריקה מועשנת או פפריקה בשמן ומה הטעם של קצח”. את הניסויים הייתי כמובן חייב לערוך ומדי אחר צהריים כשהייתי עובר בחזרה הביתה, כבדרך אגב, עם שאריות העודף בארנק הייתי קונה כמות קטנה יחסית של התבלין שמצא חן בעיני. המוכרים כבר הכירו אותי מביקוריי שהלכו ותכפו, והחלו לתת לי המלצות לבישולים מיוחדים של ירקות או תיבולים של מרקים. מתוך צנצנות פלסטיק הוציאו בכף מרובעת את האבקה הנדרשת ומדדו על המשקל הדיגטילי.

כבר באותו הערב ניסיתי את הרכש החדש על אורז, פשטידה  או תוספת לרוטב של פסטה. התחביב הפך את המטבח שלי למעבדת מחקר, ואינרציית הרכישות הפעילה את עצמה באופן אוטומטי- כאשר התוודעתי לתבלין אחד בשוק מיד התחיל לפלרטט איתי תבלין אחר- כשקניתי הל התחלתי לחשוב על זרעיי צ’יה וכשקניתי קארי-ליים התחילו לפתות אותי זרעיי שוּמר.

אחרי חצי שנה כבר חצי מאוכלוסיית שוק לווינסקי הייתה מסודרת אצלי במזווה לפי טעם צבע וריח בצנצנות זכוכית בגדלים וצורות שונים שנאספו מחברים וקרוביי משפחה, התוודעתי לספר הבישול של רינה פושקרנה שעל פי מיטב המסורת ההודית משלבת עשרות טעמים וריחות בכל אחד מהתבשילים שלה.

כשכבר היה נדמה שאין יותר סוגי בהרט או חוויאג’ במזווה שלי, התחילה תשומת הלב להיתפס לכל מיני אגוזים ופירות יבשים שטרם הכרתי- קיווי מיובש לעומת משמש אוזבקי, וכאשר טעמתי אגוז קליפורניה התחיל להתעורר בי החשק לפקאן סיני.
בתום עונת התבלינים החלה עונת אריית הפירות היבשים לתוך שקיות נילון קטנות, ועשרות קינוחים ומנות אחרונות החלו לעבור אצלי תחת הסירים והמחבתות, חרובים שגורדו ונמעכו שימשו כתחליף לשוקולד, ואגוזים טחונים החליפו קמח במתכון לעוגה, חלק מהמתוכנים ששכללתי ,העליתי לאינטרנט, ועד היום הם נותרים שמורים בבלוגים הקשורים לתזונה צמחונית וטבעונית.

כשהגיעו חברים מחו”ל ומשאר חלקיי הארץ להתארח אצלי, לקחתי אותם לשוק והשבעתי אותם שהמגוון והעושר של לווינסקי לא נופל משווקי המזרח שוקקי התיירים. באחד המקרים אפילו אירחתי חבר ממשלחת סטודנטים הודיים שבאו לבקר בארץ ונתתי לו לטעום צ’אי שמכינה בחורה תימנייה ומתולתלת באחת החנויות, עוד באותו היום הוא קנה שלושה קילו ולקח איתו מתנה למשפחה בניו דלהי.

התחביב המוזר שלי נפסק, כאשר הדירה התחילה להתפורר לקראת סוף החוזה, וכמצופה מערכת החשמל החלה לכרסם את עצמה, שמשת החלון נסדקה בסופת ברד, וד”ש מהשבר הסורי אפריקאי נמסר לי בצורת סדק אימתני בתקרת החדר.

היום אני גר בשכונת שפירא, וריחות שוק לווינסקי קוראים לי כמו שירת סירנה למלח בכל פעם שאני חוצה את נחלת בנימין לכיוון מרכז העיר.