שמר בית מאת יונתן יבין: הבונקר של העברית האבודה

לאחר שה”מיזנתרופ” הפך לאחד הספרים האהובים עליי ביותר בעברית, “באבא ג’י” הכין אותי נפשית לסיכוי שיום אחד אסע להודו, ו-“מדריך הכתיבה” לימד אותי על נפלאות הפרמיס, ניגשתי לספר “שמר בית”. שום דבר בעולם לא יכל להכין אותי לספר הזה.
 
יבין הוא ללא ספק מספר סיפורים נפלא, יש לו רגישות לספרות ולכתיבה כמו מנתח מוח עדין שיודע בדיוק איפה לחתוך ומה לפרק מבלי שהמטופל יחטוף מפרצת.
 
הספר “שמר בית” מתאר את אחד מהאנטי גיבורים המשונים ביותר שיצא לי להיתקל בהם בספרות העברית. טלר רווק שעובד בבנק, מסריח מהפה ומבזבז חמצן לכדור הארץ. העלילות הקטנות וסיפורו של עמוס האוזנר לא הביאו את הספר לדרגת עילוי אבל השימוש המיוחד בשפה העברית הרעיד לי את אמות הסיפים.
 
לפי התיאור על הכריכה האחורית של הספר “זוהי הכלאה של סגנונות מרוב השכבות הגאולוגיות של העברית – מקראית ומשכילית, ברנרית ועגנונית, משנאית וימיביניימית, ירושלמית קדומה ותל-אביבית חדשה”. בפועל לא הצלחתי לשחזר בשום דרך איזה פרק נכתב באיזה סוג של עברית. לעתים הסקרנות הזו פגמה לי בקריאה. עניין נוסף שגרם לי לפקפק באמינות הסיפור הוא דווקא השימוש ברובדים השונים של העברית.
 
אני אוהב את העברית אהבה עצומה. אני יכול לשמוח במשך ימים שלמים אחרי שאני מגלה מילים כמו ‘ססקולי’  (כמו ססגוני אבל בסאונד). או איבקה (החור שדרכו משחילים את השרוכים בנעליים). במשך שנותיי כמדריך תיירים מצאתי את המסויירים שלי מפספסים הדרכות מכיוון שהשתמשתי בביטוי לא שגור. במקרה אחר ננזפתי על ידי המנהלת אחרי ש”קיללתי” לכאורה ילד. סך הכל אמרתי לו שהוא “הגדיש את הסאה”.
 
ההאזנה לספר “שמר בית” הייתה האזנה לעברית של הספר. ישבתי עם דף ועיפרון ורשמתי מילים או ביטויים שבוודאי הושאלו מברנר, עגנון, ביאליק או חכמי המשנה. במהלך הקריאה שמתי לב שדבר חריג מתרחש: לא הבנתי מה קורה יותר- האם השפה כופה את עצמה על העלילה או שהעלילה כופה את עצמה על השפה. בין כך ובין כך, הספר “שמר בית” הפך לאחד הספרים המעניינים ביותר שקראתי הרבה זמן. 
 
יונתן יבין יישאר כנראה מושא הקנאה שלי למשך עוד זמן רב, וכן יכולתו להתחקות אחר משלבי העברית. 
 

 

שמר-בית מאת יונתן יבין בהוצאת עם עובד, עורך: אלי הירש, ציור העטיפה: אלדד זיו, מתוך סוזאן אוהבת צבים, עיצוב העטיפה: דורית שרפשטיין, 355 עמודים.