תאטרון העוסק בשסע העדתי

מחזות רבים בישראל כאמור מתעסקים בשסע הבין עדתי ובשד העדתי.  המחזה הידוע ביותר והמזוהה ביותר עם המאבק הוא כמובן המחזה ‘קזבלן’ אשר מציג דמות סטריאוטיפית ושטחית של מזרחי אלים וחמום מוח (שרק בסוף המחזה מתגלה כי אינו הגנב).

למעשה עוד לפני המחזה ‘קזבלן’ הוצגו מחזות שונים נוספים העוסקים בפער בין מזרחים לאשכנזים, כך למשל אפרים קישון כתב את המחזה  שחור על גבי לבן אשר  הציגה אלגוריה סטרית על הסיפור העדתי בישראל של העשור לקיומה. בהצגה הוצגו שתי משפחות כקהילה של עכברים- לבנים המייצגים את העדה האשכנזית ואפורים המייצגים את היהודים המזרחיים. קישון אומנם יצא נגד הצבר הישראלי האירוצנטי והמתנשא אך מן הצד השני הוא גם הצליף לא מעט בהתנשאות גם באבי  המשפחה העכברית האפורה- מר אבישלג שיבולת הנשוי לשתי  נשים, מתנהג בוולגאריות ורואה בנשים שפחות מין ומנקות. כמובן שמול שתי קהילות העכבריות מוצג האויב המשותף הלא הוא החתול (הערבי)  .

במהלך השנים ניתן היה לראות מחזות רבים העוסקים בפערים העדתיים ובדמות המזרחי. לרוב הוא נלעג כמו במקרים של ‘קזבלן’ ו’סלאח שבתי’ (הגרסה הקולנועית)  ובין אם בגרסה הבימתית ל-‘היושבת בגנים’ או ‘בוסתן ספרדי’ המציגים את המזרחיות כמעין סוג של פולקלור נוסטלגי.

יש לציין כי לא מעט אנשי תאטרון בעלי דעות פוליטיות מובהקות ובראשון נולה צ’לטון פעלו רבות בכל אותם השנים הן בתאטרון הרפרטוארי קריזה בתאטרון חיפה, והן בתאטראות קטנים יותר- כמו חיים מרין אשר הציג את המחזה שלו ‘ביער ביער’ בפסטיבל עכו.

בשנות השמונים ניתן היה לראות עלייה ניכרת במספר השחקנים בעלי מוצא מזרחי אשר שיחקו בתאטרון, וכן ייצוג רב יותר לפריפריה בעיקר במחזותיו של הילל מיטלפונקט אשר הלכו וצברו תאוצה (בובה, מאמי, סמארה גן עדן דרום) ושמואל הספרי (מתן תורה בשש,  המלך, תשמ”ד, חמץ, קידוש) .

גם בתאטראות לילדים ונוער הופיע מחזות רבים העוסקים בדמות המזרחי-  אל עצמי, החוג לדרמה, תרנגול כפרות. במופעי בידור לא רשמיים לילדים- כמו הפסטיגל הושרו שירים כמו ‘ילד תימני’ של יזהר כהן, ‘סלסולים’ של רבקה זוהר ואלי לוזון, וכן מחרוזות ‘ילדי הכרך’ ו-‘שירי התימניות של פסטיגל 89 בגרסאות תימניות’- דפנה דקל (מי יציל את הבית שלי בגרסה תימנית), האחיות יוספי (לשמוח ולרקוד) בגרסה תימנית ומרגול. [1]

בשנים האחרונות ניתן לראות עלייה מסוימת במחזות העוסקים בפערים בין מזרחיים לאשכנזים.  כמו למשל-‘סינית אני מדברת אליך’ המציג בצורה חריפה מאבק על זיכרון של ניצולת שואה אשר בחור מזרחי סעד אותה לאחר שביתה נטשה. או מחזות העוסקים בחיי המזרחיים- ‘ולנטינו’ בתאטרון בית לסין, ‘פוטו בגדד’ בתאטרון באר שבע ואף הוסרטו סרטים העוסקים בחיי המזרחיים בגלות- לדוגמא- ‘מפריח היונים’ בגרסה קולנועית אשר הוצגה בשפה העיראקית.בשנים האחרונות ניתן לראות עלייה מסוימת במחזות העוסקים בפערים בין מזרחיים לאשכנזים. בין היתר ניתן לציין את יצירותיה של סביון ליבריכט- ‘תפוחים מן המדבר’ ו-‘סינית אני מדברת אליך’ המציג בצורה חריפה מאבק את הפער האשכנזי מזרחי. בשנים האחרונות ניתן לראות עלייה מסוימת במחזות העוסקים בפערים בין מזרחיים לאשכנזים.  כמו למשל-‘סינית אני מדברת אליך’ המציג בצורה חריפה מאבק על זיכרון של ניצולת שואה אשר בחור מזרחי סעד אותה לאחר שביתה נטשה. או מחזות העוסקים בחיי המזרחיים- ‘ולנטינו’ בתאטרון בית לסין, ‘פוטו בגדד’ בתאטרון באר שבע ואף הוסרטו סרטים העוסקים בחיי המזרחיים בגלות- לדוגמא- ‘מפריח היונים’ בגרסה קולנועית אשר הוצגה בשפה העיראקית.

 

[1] [1] שחור על גבי לבן- אפרים קישון 1957.

[1] האירוע בפסטיגל 1989 כלל את ארבעת הבנות לבושות כל אך בזוג מגפיים בצבע אחר עם כפפות תואמות כאשר הרקדניות ברקע לבשו בגדים תימניים מסורתיים.