ההתיישבות הלבנה באפריקה השפיעה ללא ספק על תהליכי ההתנערות מהשלטון הזר. במדינות בהם התנחלו מתנחלים לבנים היה קשה מאד לנתק את האנשים אשר כבשו להם אחוזות רחבות ידיים מן האדמות העצומות ולהעבירם אל חיים דחוקים יותר ללא משרתים וללא פועלים אפריקאים כנועים וצייתניים.
המתיישבים הלבנים קנו לעצמם עמדות פוליטיות נרחבות אשר עמדו כאבני ריחיים על צוואר תהליך הדה- קולוניזציה. תהליך העזיבה לא יכל להיות חפוז ונמהר כמו יציאת מערכת שלטונית ממדינה כבושה ללא התנחלות. בישראל אנחנו עדים לא אחד בהיסטוריה לפינויים לא נעימים אשר נערכו הן בסיני והן בישובי עוטף עזה. בארצות בהן השלטון הזר היה לחם חוק- המעבר המהיר היה קשה לעיכול וקשה לקבלה. באלג’יר למשל נפתחה מלחמת צרפת-אלג’יר על נושא הקוממיות.
צרפת אחזה באלג’יר למעלה ממאה שנים. בתוכנית “שעה היסטורית” לדגומא בפרק 509 “זכרונותיו של מיכאל הר-סגור” סיפר הפרופסור שלמד בכיתה בבית הספר היסודי ש”כפי שנהר הסיין מחלק את צרפת למזרח ולמערב- כך הים התיכון מפריד את צרפת בין הצפון לדרום.
עם הגעת הצרפתים אל אלגי’ריה הם יצרו חיץ והפרדה ברורה בין התושבים היהודים לבין המוסלמים. הצרפתיים קראו ליהודים לאמץ במהירות את עיקרי התרבות של הכובש, בעוד האוכלוסייה המוסלמית דבקה במנהגיה ובדתה.
יש להדגיש כי יהודי אלג’יריה נתפסו כגורם אשר היה שונה מהאוכלוסייה המוסלמית הילידית. משנת 1858 החל קמפיין לאזרוחם של יהודי אלג’יריה כאזרחי צרפת בתמיכת עיתונים רפובליקניים. הנימוק היה שהיהודים מהווים כקבוצה גורם נאמן לצרפת ומתווך חשוב בין צרפת הנאורה לבין האוכלוסייה המוסלמית החשוכה עליה צריך להביא את “הגאולה”.
לאחר דוח כרמייה אשר קרא לצרפתים לאזרח את יהודיי אלג’יריה נוצרה תסיסה הולכת ומתעבה של האוכלוסיה המוסלמת. ברבות השנים הרימו גם תושבי אלג’יר המוסלמים את ראשם בבקשתם הצודקת לשיוויון. הצרפתים מצידם היו מסונוורים מתהליך הפקעת האדמות המעטות באלגי’יריה אשר היו טובות לעיבוד. המשטר טרפד כל תנועה דתית אשר ביקשה לתפוס מאמינים ובני חסות באלג’יר. כל אותו הזמן המשיך העם הצרפתי לעשוק את המדינה הצפון אפריקאית ולעודד הגירה רבה יותר ויותר אליה. עם תום השלטון הקולוניאלי היו עשרה אחוזים מבני המדינה מתנחלים אשר ישבו על אדמות לא להם, אדמות אשר ראו בהן נחלת אבות.
ההתנחלות השופעת באלג’יר הביאה את העם הצרפתי לכדי מסקנה נמהרת כי המדינה הצפון אפריקאית כמו סופחה, נבלעה ועוכלה אל תוך תוכה של צרפת. בעוד מרוקו ותוניס היו כבר על סיפה של העצמאות, הצרפתים המשיכו להתמהמה עם השאלה האלג’יראית. לאחר שהצרפתים ראו את עצמם כבעליה החוקיים של אדמת אלגי’ר ביקשו אלו האחרונים לקבל זכויות שוות בתור בני האדמה השייכת לצרפת. לאחר דיונים והתחבטויות רבות החליטו הצרפתים כי האלג’יראים ותרבותם לא ייטמעו בתרבות הצרפתית אלא יעברו תהליך בעל מטרה לא ברורה ולא מונהרת בשם ‘היקשרות’. הדבר נועד לקנות זמן ולא לצאת בהבטחות חד משמעותיות מכיוון שככאלו הן עלולות לשנות באיבחה אחת את כל מרקם התרבות הצרפתית (כי שניכר שקורה בבריטניה הסמוכה עם הודים רבים אשר החלו להגר לבריטניה).
המאבק האלים של האלגי’ריאים היה אלים מאד ויצא אל הפועל בפרץ עז כאשר לוחמי גרילה ופעילי טרור לחמו במלוא העוצמה על מנת להשתחרר מעול הצרפתים. בסופו של דבר היה מדובר בכמיליון מתיישבים לבנים אשר נאלצו לעזוב את אלגי’ר עם פרוש העצמאות. המלחמה שהייתה קשה מאד ריסקה את התשתיות של אלג’יר, והפכה את המדינה מוכת המלחמה לכר פורה למחלוקות פוליטיות אשר התגלמו לכדי מלחמת אלג’יר.
אם זה נראה לכם רע- זה עוד הולך ומדרדר
ייחודן של האידיאולוגיות אשר צמחו באפריקה לאחר שוך הקולוניאליזם הוא בכך שאין שתי אידיאולוגיות זהות זו לזו ובכל מדינה ומדינה קמה אידיאולוגיה שונה אשר הביאה אותה לתוצאות שונות ברבות השנים. בקורס למדנו על מדינה צפון אפריקאית, מזרח אפריקאית, מערב אפריקאית ודרום אפריקאית. אף על פי שקו השלטון היה די דומה בין מדינה למדינה התוצאות כאמור היו שונות לבלי היכר בשל סיבות שונות.
הקולוניאליזם האירופאי ההתיישבותי היה כמעט זהה בכל המדינות וכלל משטר גזעני המעדיף את בני הגזע השולט על פני בני העם המושרשים
בקניה למשל צמח שלטון חד מפלגתי יציב יחסית אשר הביא את קניה לכדי כך שהייתה אחד המדינות היותר מוצלחות באפריקה (אף על פי שבפועל נותרה מדינה מתפתחת). הדבר קרה אף על פי שמשטרו של ג’ומו קנייתה מנהיג המאו מאו במרד נגד הבריטים הטיל צנזורות חרמות וכינון משטר עריצי.
אלג’יריה עברה מורדות ומעלות מאז שחרורה מעול הצרפתים. החזית הלאומית לשחרור אלג’יר נותרה בשלטון שנים רבות לאחר השחרור ושלטונה התערער רק בעקבות משבר נפט באמצע שנות השמונים. מלחמת האזרחים באלג’יריה פרצה ב-1991, לאחר שהממשלה ביטלה את תוצאות הבחירות, בהן ניצחו האסלאמיים ומחלוקות בין חלקים שונים של המדינה שבה נרצחו יותר מ-100,000 אנשים ועוד אלפים הוכרזו נעדרים. הדבר הפך את אלג’יר לבובת סמרטוטים חבוטה .
באנגולה- נותרה רוטציה בין שתי מפלגות אשר ייצגו שני עמים אשר חיו באנגולה. הדבר לא הצליח ומלחמת אזרחים פרצה במדינה בין שלושת המפלגות הגדולות.
המלחמה באנגולה הותירה קורבנות רבים, ומאות אלפי נכים ופצועים. בין היתר, המלחמה גם הותירה מספר לא ידוע של מוקשי אדם ברחבי הג’ונגלים השוממים מבעלי חיים. מוקשים אלו ככל הנראה ימשיכו לגרום לקורבנות עתידיים. ברחבי אנגולה ערים רבות כמו למשל הואמבו נהרסו כליל. בנוסף להרס הרב, חוות קולוניאליסטים פורטוגליים אשר סיפקו מזון ועבודה לכפריים רבים נהרסו לחלוטין.
בדרום אפריקה הקולוניאליזם התחלף בשלטון אפרטהייד גזעני אשר רווח במדינה במשך שנים רבות והביא לבידודה עד לנפילתו. אפריקאיים רבים נותרו חשופים לרעב עוני ומחלות בעוד האדם הלבן במדינה שגשג והלך מבלי לחלוק את עושרו ואת רווחתו עם בני העם והמקום. שתי מובלעות עצמאיות קמו בתוך דרום אפריקה- סוויזילנד ולסוטו (שתי המדינות היחידות בעולם המוקפות מכל עבריהן במדינה אחת אחרת).
הדבר מעיד על- על תגובות שונות לנפילת הקולוניאליזם. העובדה שדובר בקולוניות שונות אשר נכבשו על ידי מדינות שונות הביאו לתוצאות שונות. מידת התועלת אשר צמחה מהכיבושים השונים הטו אף הן את הכף אל עבר האידיאולוגיות השונות אשר צמחו במדינות לאחר עצמאותן. מלחמות הקוממיות במקרים של אנגולה ואלג’יר מוטטו את מוסדות המדינה. במקרה של דרום אפריקה הקולוניאליזם נעלם רק בחלקו מכיוון שהאדם הלבן נותר במדינה והמשיך בהנהגה הגזענית שלו.
לסיכום- הקולוניאליזם המגובה בהתיישבות לבנה העמיק באופן ניכר את טווח הפגיעה בשטחים הכבושים, העצים את המאבק לקוממיות ובמקרים רבים הותיר אדמה חרוכה וערים חרבות עם לכתו של הכובש. בכל המקרים שראינו השלטונות החדשים שקמו לא הטיבו בהכרח עם העם הנכבש. אומנם ניתנה ההזדמנות לזהות עצמית וניתן הקתרזיס המוצג בדמות עצמאות. אך מן הצד השני שלטונות מושחתים ומלחמות שלטון המשיכו לייסר את תושבי המדינות האומללים.
המדינות הכובשות צרפת ובריטניה הצליחו ‘להסתדר’ גם ללא הקולוניאליזם וללא התנחלויות. לדעתי מלחמת העולם השנייה הנכיחה הן לצרפתים והן לבריטים את גודל האסון הכרוך באימפריאליזם חסר רסן. לעומתן פורטוגל שפחות סבלה ממלחמת העולם המשיכה להחזיק בקולניות עד אמצע שנות השבעים. ההיפרדות מן המחוזות באפריקה הייתה קשה עבורם יותר.
ניתן ללמוד מהשיר ששלחו הפורטוגלים לאירוויזיון 1989 של להקת “דה וינצ’י” אודות געגועיהם לימי הזוהר. “הייתי בברזיל, פראייה וביסאו, אנגולה מוזמביק, גואה ומקאו, טימור! הו! הייתי קונקיסטדור!”.
