הסרט זמר הג’אז משנת 1927 היה פורץ דרך. לראשונה הוצג סרט מדבר ושינה את עולם הקולנוע אשר נשען במשך שני עשורים על סרטים אילמים בלבד. צ’ארלי צ’אפלין התייחס בציניות לנושא הסרטים המדברים  וטען כי סרטים המלווים בדיבור חסרים את הממד האמנותי הקיים בסרטים האילמים. הסרטים המדברים הראשונים יצרו קרע עצום בעולמם של השחקנים שכן מרביתם הופיעו גם בסרטים אילמים אבל גם בתאטרון.  באותם הימים התאטרון נשען על מוסכמות יסוד שכללו בין היתר דיבור מלא פאתוס הגובל בשירה מדוברת. חשבו לרגע על חנה רובינא ב-‘הדיבוק’ ותבינו את כוונתי. 

הפאתוס התאטרוני היה מרכיב יסודי מאד מימי שיקספיר והתגבש מסיבות של הישרדות מקצועית- השחקנים היו מופיעים על במה פורצת במרכזים של מסבאות ופאבים. דיבור קולני ודרמטי היה נחוץ על מנת לשמור את תשומת הלב של השיכורים שהיו עלולים להשליך את כוסות הבירה במידה והיו מתחילים להשתעמם. בנוסף לכך הדיבור הסנסציוני ומלא הרגש היה חלק משיקולי הרייטינג של התאטראות שהתחרו באטרקציות לא פחות מרגשות באותם הימים- הוצאות להורג בכיכר העיר. 

לאחר שהסאונד נכנס לקולנוע, שחקנים רבים המשיכו לדבר במלוא הפתאוס כמו בתאטרון.  התזזיתיות והזעקות הרמות התגלו כ-‘לא עוברות מסך’ וסרטי קולנוע מדברים ששמרו על הסגנון התאטרוני זכו לכישלונות קופתיים.

המפץ בעולם הקולנוע  הוביל לכך ששחקני קולנוע רבים הוחלפו, ומנגד התאטרון עצמו החל להתקבע לעבר סגנון המשחק הקולנועי והמינימלי. חנה מרון סיפרה בראיון פעם שהסיבה העיקרית לפתיחת תאטרון הקאמרי במקביל להבימה נבעה מהשינוי העמוק בתחום המשחק. מסקין ורובינא המשיכו לשחק בפאתוס רוסי ובקאמרי התחילו לשחק ‘כמו שמדברים בבית’.

הדוגמה הקטנה הזו מבקשת להמחיש את טיבן של המהפכות הגדולות. גם אם מדובר במהפכות באומנות או במהפכות כלל אנושיות.

כיום אנו כמובן עומדים מול מהפכת המידע שנתפשת על ידי רבים כמשוקצת ורעה מיסודה בעוד אחרים נכנעו לתכתיבי הבהייה במסכים והרפרושים החוזרים ונשנים על פוסטים.

הטענות העיקריות נגד מהפכת המידע נעוצות בעודף החשיפה המתבקשת, ואופן צריכת המידע המוגזם אשר מקעקע את המכשיר הסלולרי אל תוך ידיהם של המשתמשים, ותופעות כגון שיימינג וגניבת זכויות יוצרים תופסות מקומות רבים בכותרות. האם מהפכת המידע עלולה להוביל את כולנו לאבדון?

בני האדם כאמור חוו מהפכות רבות בימי ההיסטוריה. המהפכה האלימה ביותר הקשורה בבני האנוש היא ככל הנראה מהפכת הלשון.

כאשר שבטים של לקטים ציידים החלו להשתמש בשפה באופן כזה שהועברו רעיונות מופשטים (אהבה, שנאה, כבוד, גבולות) הם גם יכלו לשתף מידע אודות העברת אש, יצירת כלי נשק וגיבוש טקטיקות צייד מתקדמות.

כאשר בני האדם הגיעו לאמריקות ולאוסטרליה חיו בהן יונקי ענק- ממותות, אריות בגובה של שלושה מטרים, עצלנים בגודל של מיניבוס ונמרי שן חרב.

היצורים הענקיים שלא הכירו את בני האדם לפני כן לא פחדו מהם. תוך כמה מאות שנים בני האדם גרמו להכחדה של 90% מכמות היצורים החיים, וזאת רק מכיוון שחלה מהפכת הלשון והם הצליחו לצוד בשיטות מתוחכמות (הברחת להקת ממותות שלמה אל מעבר לצוק בעזרת לפידים).

גם המהפכה הבאה יצרה כאוס בעולם בני האנוש- המהפכה החקלאית.

השינוי  אילץ קבוצות של ציידים לקטים לזנוח אופן חיים שכלל שעות ציד וליקוט מועטות לצד שעות רבות של מנוחה, טקסי פולחן, דאגה לצאצאים וקיום יחסי מין (ממוצע של עשר שעות ביום).

לאחר המהפכה החקלאית בני אדם נאלצו להישאר במקום אחד, לעבד את האדמה במשך שעות ארוכות, לסבול משינויי אקלים, בצורות ושיטפונות.

מעבר לכך ביות בעלי החיים והמגורים לצידם הביאו להתפרצויות של מחלות רבות שמהן סבלו בני האדם במשך אלפי שנים עד המצאת הפנצילין.

המהפכה התרחשה במקביל בחלקים שונים של כדור הארץ, אך עם זאת ישנן חברות רבות של ציידים-לקטים אשר המשיכו להתקיים עד לשנים האחרונות.

אף בהווה קיימות מספר חברות במעבה יערות ברזל או בפפואה ניו-גיני. מלבד למקרים ספורים לא ידוע על חברות חקלאיות ששבו לחיי ציד וליקוט.

המפכה התעשייתית הייתה הבאה בתור שתשנה את חייהם של בני האדם, אך בניגוד לשתיים הקודמות זו לא הייתה מהפכה מוחלטת עבור רוב בני האדם.

בעוד אירופה החליפה את הסנדלרים שיצרו נעליים בהזמנה מיוחדת ואת מעתיקי הספרים בפסי ייצור ומכונות דפוס- חלקים רבים ברחבי העולם לא זכו לפירות ההצלחה, למעשה הם סבלו מהן.

התיעוש הוביל לתחילתו של המפעל הקולוניאלי אשר שיעבד שטחים רבים ברחבי העולם.

המהפכה התעשייתית פגעה באופן האנוש ביותר בתא המשפחתי והשבטי לפיו חיו במשך אלפי שנים.

לפני המהפכה התעשייתית אנשים חיו בכפרים קטנים, אח בוגר עזר לבנות את הבית של אחיו הצעיר. הילדים טיפלו בהורים המזדקנים, ומערך השיטור וההגנה היה מופקד בידי הכפר עצמו.

המהפכה התעשייתית שהביאה לעיור מואץ ושינתה את מאזן הכוחות. קדושתה של המשפחה הוחלפה בקדושתה של מדינת הלאום. כעת הממשל דאג להקים בתי ספר, בתי סוהר ומפעלים ציבוריים.

אירופה החלה לעבור שינוי תפישתי מחלוקת האימפריות רחבות הידיים למדינות הקטנות שעתידות היו לקום לאחר מלחמות העולם. (גם מלחמות העולם הן תולדה של המהפכה התעשייתית, ולמעשה הביאו לשינויים הטכנולוגים החשובים ביותר במאה העשרים).

המהפכה התעשייתית לעומת השתיים הקודמת לא היתה מובהקת שכן  מרבית העולם  נותר בחברות החקלאיות עד שלבסוף זמן נכנע לעיור מואץ בזמן קצר. כתוצאה מכך נוצרו שכונות העוני האימתניות בעולם השלישי.

מהפכת המידע שאותה אנו חווים כיום היא המהפכה הידידותית ביותר שעברו בני האדם למרות הסייגים הרבים שבצידה.

אומנם קיימת רשת האינטרנט ה-‘אפלה’ ובה משותפים תכנים אסורים, פעולות שיימינג וחשיפה לפורנו בגיל צעיר מביאים לכדי שינויים חברתיים ותפישתיים רחבי היקף בקרב ילדים ונוער.

תופעת ה-FOMO-  fear of missing out, הפכה להיות למחלה הנפוצה ביותר בעולם המערבי. החשש מפני פספוס מידע חשוב, או אובדן הון חברתי כאשר האדם מנותק מעורק המידע- הפכו לאבני יסוד בתרבות שלנו.

אני לא מבקש לבחון את מידת המעורבות של המדיה בחיינו כי השאלה נשאלה בעבר על ידי אנשים רבים. עם זאת אוכל להציג את נקודת המבט שלי סביב שלושה טיולים שערכתי והשינויים שחוויתי עם התפתחות המידע:

2009- נסעתי  להודו עם טלפון פשוט ומצאתי גישה לאינטרנט אחת ליומיים.

הנסיעה כללה הסתמכות על מדריכי טיולים, מפות מודפסות וחוסר וודאות בנוגע לשעות פתיחה, אטרקציות ומקומות לינה מומלצים. חוסר המידע גרם לאובדן זמן יקר בטיול ולרגעים רבים של אי נחת.

2011- טיילתי בדרום מזרח אסיה- ברשותי היה טלפון חכם ללא גישה לאינטרנט או וויפי לצד גישה יומיומית לפייסבוק.

כעת נפרשו בפניי אופציות רבות יותר של מידע עדכני (אשר נחשפתי אליו אחת ליום); יכולתי לבחון שינויים משמעותיים בזמני רכבות וטיסות, מידע על מקומות לינה ואטרקציות, אך ללא מפה מקוונת – תעיתי בדרך מספר פעמים.

2015- טיול לדרום אמריקה- טלפון חכם עם כרטיס סים מקומי.

בטיול הזה שהיה הארוך מבין כולם יכולתי להתנייד בערים גדולות בחופשיות ובקלות רבה. המקומות בהם ביקרתי נבררו לפי המלצות קודמות ולא התרחשו כמעט מקרים בהם נסעתי במשך שעתיים כדי לראות מוזיאון סגור. כמו כן לראשונה טיילתי באיזור ללא תודעת טבעונות גבוהה (כמו במזרח הרחוק) ואפליקציות שונות הראו לי את המקומות הטבעוניים הסמוכים אליי.

עם זאת לעיתים מצאתי את עצמי מוותר על מסעדה עם אוכל שאהבתי לטובת מסעדה עם חיבור לוויפי. במספר מקרים באתרים תיירותים אנשים לא ביקשו שאצלם אותם אלא שאשאיל להם את מקל הסלפי שלי.

בסיכומו של דבר השאלה היא לא מידת ההצלחה או הכישלון של מהפכת המידע. העניין הוא שהמהפכה הזו היא עובדת קיימת ומוגמרת, לא ניתן להשיב את הגלגל אחורה. במקרה הצורך יכולים להתבצע שינויים קטנים כמו ביטול הסימון של ‘נראה לאחרונה בשעה…” בווטסאפ או ביטול האיכון האוטומטי של גוגל אחר המקומות בהם ביקרתי בשעות מסוימות.

התמיהה שלי עומדת מול בתי ספר שממשיכים ללמוד בשיטות פרונטליות מהמאה התשע עשרה עם ספרים, לוח, ומחברות.

טרם הצלחתי להבין רשויות שידור אשר לא מוכנות לשתף תכנים מהעבר אשר מעלים אבק בארכיונים. זאת בזמן שמידע משותף באינטרנט גובר תמידית על קצב החסימה והמחיקה של רשויות זכויות היוצרים.

עידן המידע וחופש שיתוף התכנים באינטרנט הביא לכך שאמנים לא מרוויחים יותר מדיסקים אבל פופולאריות בעזרת יוטיוב וויראליות יכולות להפוך זמר קוראיני לכוכב בין לאומי בין לילה ולהרוויח סכום ב יותר.  

באוניבסיטה  העברית במסגרת מפגשי ‘אבני פינה’ מרצה צעיר בשם יובל נח הררי הפך  לכותב ספר העיון המתורגם ביותר מעברית. זאת בעזרת חשיפה ושיתוף של אותן הרצאות שהונגשו חינם.

מתנגדי מהפכת המידע יכולים להישען על זיכרונות נוסטלגיים לטלפונים עם חוגה ותקליטים של ירדנה ארזי. אי אפשר להתווכח עם זכרונות ואין אפשרות לתקוע סיכות בבלון הנוסטלגיה.

המתנגדים יכולים לזעוק מהיציע ולקטרג, אבל יכולים לבחון את מקומם  בעולם החדש.  

הדור שלא גדל אל תוך מהפכת המידע הוא דור המדבר בין העולם של פוסט המהפכה התעשייתית לעולם המידע. הדור שזכה לתקן נעליים אצל סנדלר, לתהות מול הנוזל הכחול שאמור להלבין את הכביסה ולחלום על תקליט וחולצה מזהו-זה.

הדור המצקצק מול מהפכת המידע ומשתומם למולה שקול לדור שעלה לארץ לאחר קום המדינה, דיבר בעברית וחלם באידיש, רוסית, מרוקאית או פרסית. כך גם הדור שנפער בפניו עולם המידע חולם בלילה על תקליט של ירדנה ארזי מתנגן בפטיפון, ומתעורר בבוקר לקולו של השעון המעורר הבוקע מהאייפון.