בגיל אחת עשרה היתה הפעם הראשונה שמישהו הבטיח לי שאהיה שחקן.
מלהק של סוכנות ילדים-שחקנים הסביר לי בפירוט רב למה אני עומד להיות תום אבני הבא ובתמורה ביקש שבעת-אלפים שקלים לבוק שחקנים מקצועי. ההורים שלי סירבו לשלם ההבטחה נעלמה יחד עם אותה הסוכנות שהיתה מפורסמת מאד (בזכות תחקיר כלבוטק).
חלפו שמונה עשרה שנים מאז ניצתה אותה התקווה והיום היא גוססת בעקבות המתת החסד שהענקתי לה.
בשמונה עשרה השנים שחלפו מאז ועד היום לא נחגגו אירועים רבים ראויים לציון. בתיכון היתי שרוי רוב הזמן בתוך שרעפי רטלין. נקודת אור אחת היתה הבגרות בתאטרון שהבהירה לי כי עתידי מצוי על הבמה. נקודה שחורה ומרה היתה בגרות במתמטיקה שלא הצלחתי לעבור, ובהעדרה נותרתי עם שלושים וארבע יחידות מבוזבזות ויחידה אחת שלא אצליח להשלים.
באותו הזמן הבנתי שהייעוד שלי נמצא רחוק מהתלם, ושעליי למצות את כל היכולת והכשרון שלי כדי להביא על פתרונו את סיפור הברווזון המכוער הפרטי בו אני נתון. הדילסקציה בה ניחנתי בירכה אותי בשפע זיכרון ובהשתוממות נצחית על העולם. אבן בסיס לחיים של יצירה.
מנגד, הדיסלקציה הפגישה אותי עם אנשים בורים, וגבתה ממני מחיר של יכולות מתמטיות, התמצאות בכיוונים ושפע של ריכוז. מחיר שנראה זול, אבל מחיר שאני נאלץ לשלם כל חיי ברגעים בלתי צפויים.
כמו כל אדם בעל מגבלה, גם אני ביקשתי לנצל את ההזדמנות שנותרה בפניי, גם בידיעה שאצטרך לעבוד קשה יותר ולבקש עזרה רבה יותר.
במשך שנים ניסיתי למלא את הייעוד שלי דרך תאטרון. צפיתי בעשרות מחזות, ניתחתי טקסטים, למדתי שיעורי פיתוח קול. עברתי דרך שורה של קאוצ’רים, סדנאות, קורסים, מפגשי-אמן ושיעורים פרטיים (לצד לימודים בבית ספר למשחק). הייתי מוכן לעשות את הדרוש. השתתפתי בפרויקטים של מימון המונים להצגות פרינג’ וסרטים עצמאיים. נלחמתי כל יום כדי לא להיות שקוף.
במהלך הזמן התחלתי לעבוד כעיתונאי. גיליתי שאת הדרך שעברתי כשחקן עוברים עשרות צעירים אחרים. כך למשל כתבתי על עשרות קורסים של השמה להייטק עם ‘הבטחה’ למקום עבודה (כשלמעשה מדובר במשרת טלפנות לאחר חצי שנת לימודים ועשרות אלפי שקלים). במקרה אחר סיקרתי קורס מלווי קבוצות לחו”ל ששלח את בוגריו לעבוד כפקידי קבלה על ספינות שעשועים בקו חיפה-קפריסין.
בין אם מדובר במכללת רפואה משלימה, יועצי נדל”ן או משווקי קרם ידיים בסגנון פרמידה- הפזמון החוזר כלל את ההבטחה ‘לא להבטיח’. ההתחייבות ‘לתת את הכלים’ ו-‘להכווין את התלמידים להצלחה’.
הסיפורים האלו גרמו להרגיש שותפות גורל בכל פעם שכתבתי על קבוצת בוגרים שתובעים את המכללה בה למדו, או קבוצת מנהלים שהסתבכו עם החוק.
בכל פעם כזו נזכרתי בפקיד המס במשבר גיל ארבעים שהצטרף לקורס משחק מול מצלמה, או בפנסיונרית החביבה שהחליטה להצטרף לקורס פיתוח קול כדי להעלות קברט יחיד של שירי הביטלס.
מצד אחד הבנתי שמעולם לא היו לי תחביבים ותמיד תיעלתי כל שעת פנאי כדי להפוך ‘ייעוד’ למציאות, אפילו את הפודקאסט שלי אני מגיש במטרה לצבור קהל ולהפוך אותו לרווחי. מצד שני הבנתי שתמיד אצטרך להסתכן בכך שחבלי ההגשמה עלולים להיות חבלי התליה. עשרות קאוצ’רים וסוכנויות היו עושקים אפילו את חנה רובינא אם היא היתה נולדת היום, ושי עגנון בוודאי היה מנסה להוציא קובץ סיפורים בהד-סטארט.
זו הסיבה שבגלל בחרתי להמית את החלומות שלי על תאטרון בהמתת חסד. כמו שכורתים איבר נגוע, אכול נמק. זו הסיבה שבגללה בחרתי ללכת ללמוד תואר שני.
שתיים עשרה שנות לימוד עם דיסלקציה גרמו לי להאמין שאני באמת אידיוט. חשבתי שקריירת משחק תוכיח אחרת. אני שחקן טוב, אבל אני זקוק ליותר מכשרון.
במאבק בין פרנסה, יצירה וזהות עצמית אני נכשל בכל החזיתות. לעת עתה אוכל לזכות בתואר שני ללא תעודת בגרות. אלו יהיו שנתיים של חסד שאעניק לעצמי. בחרתי ללכת בעצת הכוונה תעסוקתית וללמוד מידענות.
לא שיש לי אשליות בקשר לתואר השני. אף מנכ”ל לא מחכה לי. אבל לפחות זו תהיה הדרך שלי להכות את התלם שוק על ירך. לפחות אצליח, לפי טבלאות השכר, להבטיח לעצמי עוגן מינימלי ומרחב תמרון. אומנם אהיה שקוף אבל שלא כמו שחקן מגולמן, תהיה לי הזכות לשקיפות חלבית. אפילו אם אהיה מידען אפרורי.
לא שיש לי אשליות בקשר להדחקת האובדן. כבר עכשיו, חלפה יותר משנה מאז התפקיד האחרון שלי ולעיתים אני מרגיש את הגעגוע הולם בי כמו כאבי פאנטום.
אחרי שנים של אחיזה איתנה הגיע הזמן שלי להרפות. מעולם לא פחדתי מדרך ארוכה, אבל לא אוכל לשאת את הפעם הבאה שאגיע למבוי סתום- הפעם הבאה שבה אקבל הבטחה ש-‘לא יבטיחו לי שום דבר’.
לקריאת
