טענה רווחת באשר לדור הY מדברת על הציניות, המרירות והמלנוכליה השורה בקרב האנשים הצעירים. בספר ‘כאילו אין מחר’ של בני הזוג ד”ר תמר ופרופ’ עוז אלמוג מושג- ה’ציניות’ מקבל תשומת לב נרחבת.
כיצד הפכו ילדי השמנת של חברת השפע לחברה המרירה שבה אנחנו נתונים כיום?. בשנת 2012 שודרה הסדרה המופלאה ‘אופוריה’ בהפקת ‘הוט’ אשר עסקה בבני נוער הצורכים סמים בכמויות סיטונאיות, מתדרדרים לזנות ולהרס עצמי, רוצים לישון ולשכוח, להיתקע בתוך חלום ממנו לא יקיצו לעולם. הסדרה היתה שנויה במחלוקת. היא הציגה חבורת בני נוער שחיים בעולם בו כמעט לא נראים מבוגרים, וגם כאשר הם קיימים הם לא שמים לדור הצעיר והאבוד שגדל אצלם בבתים.
הסדרה הזו שעלתה בHOT היא לא בדיוק החומר המומלץ לצפייה משפחתית בשעות הערב. עם זאת הסדרה הכילה בתוכה את הגרעין להבנת דור ה-Y.
מי שטוען שבני הדור הצעיר מפונקים כי טיפלו בהם בכפפות של משי טועה ומטעה. הדור בו גדלתי לא הפנים את המסר של ‘אהבה חייבת לנצח’ או ‘אתה איש מיוחד, אין כמוך, תצליח בכל מה שתרצה’.
דור המיליניאלים הפנים את הדיסוננס בין ההצהרות שנשמעו בעולם המבוגרים לבין ההתנהגות שלהם בפועל.
הדוגמא הכי טובה לדיסוננס הזה ניתנה לי כאשר עבדתי בצוות בידור וביליתי שעות רבות בחדרי יצירה ובבריכה שבה התבוססו רבבות נופשים מבוקר עד בוהריים (אחר כך היה חם מדי).
במחיצת הנופשים והמבלים למדתי שהורים אולי ינסו להרביץ דרך ארצם בילדים שלהם, אבל באותה הדרך לא ילכו בעצמם. קיץ שלם ראיתי אמהות מגדפות ילדים שהשליכו עטיפות מסטיק לרצפה, אך הן בעצמן השליכו שקית במבה. אבות גערו בילדים שקיללו אך פלטו בעצמם ‘לך תזדיין’ אגבי ומשועשע לשותף לטיול שהשפריץ עליהם מים. ילדים אשר נדרש מהם לגמור מהצלחת כאשר הוריהם מעמיסים עוגות וממתקים מלוא החופן בארוחות הבוקר והצהריים. הורים שדרשו מהילדים שלהם ש-‘לא ישתוללו’, אך לאחר שעתיים במשחק הטריוויה נושא הפרסים שהגשתי בפניהם, אנשים כמעט הלכו מכות בשביל לקבל את הזכות לארטיק בסנייק-בר.
הדוגמאות שנתתי הן אולי קיצוניות ונוגעות לפלג מסוים בחברה הישראלית שיכול לקרוא לבית מלון ב2,000 ₪ בלילה ב45 מעלות חום באילת- בילוי. אבל אותן הדוגמאות נגעו גם לי בתור ילד במערכת החינוך, ואף לחברים (נורמטיביים ממני) אשר חוו את אותם הדיסוננסים.
פוסט ציניות- דור ה-Y מפנים היטב את הדיסוננס בין החינוך לדוגמה האישית
אף אדם בר דעת לא משוכנע שמגיע לו היות נשיא ארצות הברית הבא על סמך כוח הרצון שלו וקורס אנגלית בברליץ. אף אדם עם מודעות עצמית שחווה את נעוריו תחת השפעת סמי הרגעה לא יוכל להיות מוגדר כ-‘מפונק’. ילדי דור ה-Y גדלו תחת שני מכבשי הלחצים- מכבש האינדיווידואליות ומכבש הנירמול.
חני נחמיאס ומיכל ינאי הרוויחו קריירות מלהבטיח לילדים קטנים שכל מה שהם ירצו- יתגשם. הטלנובלה ‘קטנטנות’ שסיפרה על חבורת יתומות מלאות תקווה חידדה את המסר לפיו העולם נמצא בכף ידינו ורק אם נקווה לטוב- יהיה טוב. גם ההורים דגלו באותה שיטת החשיבה החיובית ודרבנו אותנו להצטיין ולהצליח.
בבתי הספר קיבלנו מדליה בתחרות הריצה השנתית גם אם הגענו למקום האחרון- ‘פרס על השתתפות’. תוכניות למניעת אלימות הציגו בפנינו מורות אשר היו מוכנות לחרף את נפשותיהן (מהשפה אל החוץ) בעבור כיתה נטולת אלימות שבה הילדים יהיו מאושרים. למדנו תוכניות חינוך כמו ‘הזכות לחינוך והחובה לכבד’ או- ‘כולנו שונים אבל כולנו שווים’.
מהחומרים האלו היה בנוי מכבש האינדיווידואליות והחלומות, סוגסטיות המעלות על נס את התקווה האנושית והזכות שלנו להיות כל מי שנבחר להיות. סיסמאות ריקות אשר היו נמחות ברגע בו הצלצול של מנגינת השיר ‘גשר לונדון מתמוטט’- היה מסיים את השיעור.
מכבש הנירמול קורץ מאותו החומר של מכבש האינדיווידואליות. החומר הזה עשוי מהרצון של ההורים והמורים לאפשר לילדים להיות מאושרים, חופשיים אבל בעיקר- שקטים. ‘שינחו לנו בשקט’.
פעם אחרי מפגש למניעת אלימות היה אמור להתקיים שיעור ספורט. שני ילדים רצו לבדוק אם אני רץ מהר יותר כשזורקים עליי אבנים. עשיתי את מה שדרשו ממני- במקום להשיב ולזרוק אבנים פניתי למזכירות ודיווחתי על האירוע. אותה המורה שנאנחה לתוך ספל הקפה שזה עתה מזגה לעצמה אמרה לי- ‘תקרא להם לפה ונעשה בירור’.
אחרי שיעור ספורט אותם שני ילדים ניסו לנעול אותי בשירותים ואני שברתי את החלון וברחתי החוצה. בגלל אותו ‘וונדליזם’ הושעתי מבית הספר לשלושה ימים.
במקרים אחרים אני יכול לציין את הילדים בר המזל, המאושרים וטובי הלב ששפר עליהם גורלם ודחפו להם רטלין בכמות שיכלה לשתק סוס בינוני. הקורא של שורות אלו בוודאי יתפלא וישאל- ‘איך אפשר לקנא בילדים’ שסוממו בשביל שלא ירעישו בכיתה. אניח את דעתו של הקורא- אצל אותם הילדים גילו מה יש להם ועל כן התייחסו אליהם בהתאם. כאשר אני כתבתי בטושים במחברת הייתי ילד ‘מופרע’, כשאני התבודדתי בספרייה בהפסקות קראו לי ‘ילד מופנם’, כאשר ניסיתי לשאול מהספריה ספר שסיפר על נערה שהפכה להיות חשפנית טענו שאני ‘ילד בעייתי’.
רק בגיל שש עשרה אובחנה לקות הלמידה ממנה סבלתי, ועד לאותו הגילוי – כף היד המלטפת שאמרה לי שאני מוכשר ובעל דמיון מפותח, היתי גם היד הסוטרת שאמרה לי- ‘אתה לא עושה מה שאתה צריך לעשות! ומספיק עם ההזיות שלך!’. הדוגמאות שאני נותן קשורות ישירות אליי למרות שאני מעדיף להמעיט בכתיבה על הילדות שלי. לא היתי ילד נורמטיבי ועל כן יהיה לי קשה מאד להסיק לגבי האופן בו צמח הדור שלי. עם זאת השלמתי את הפערים בשיחות עם חברים, קריאת בלוגים והתפכחות. בסופו של דבר ניכר כי בני דורי ואני הפכנו לציניים ומרירים כי ציניות היא קו הגנה. מחסום שדרכו לא יכנסו הליטופים ולא הסתירות.
היה אפשר להבין אם הם היו ניתנים לחוד, דבש בנפרד ועוקץ בנפרד, אבל לבני הדור שלי הדבש והעוקץ היו מוגשים באותה הצלחת באופן קבוע.
