מחשבות על הסוציולינגוויסטיקה בתאטרון הישראלי

מחשבות על הסוציולינגוויסטיקה בתאטרון הישראלי


הסוציולינגוויסטיקה הינה ההבחנה בין סוגי דיאלקטים, ניבים ועגות שונים.  בספרות הרוסית למשל ניתן היה לסווג כל דמות ודמות על ידי השפה בה היא משתמשת ולדעת מאיזה איזור או מעמד היא מגיעה, אפילו בלי לציין את מקום הולדתה המפורשת של הדמות. המחזה פיגמליון מחדד את הטענה בדבר משמעות השפה בנוגע לנזילות החברתית ומציג טענה לפיה רק השינוי של ההגיה יכול להטעות אנשים ולחשוב אותם בטעות לבני מעמד אחר.

בתאטרון הישראלי קשה מאד להציג הבדלים של מעמדות סוציו-אקונמיים בעזרת השפה וההגייה בלבד שכן הבדלים אלו אינם קיים בחברה הישראלית. מהצד השני ניתן לאפיין דמויות על ידי שימוש בסוגי עגות שונים, דיבור בח’ וע’ למזרחיים, חיתוך דיבור בסגנון קיבוצניקי לבני מושב, דיבור מאונפף לתושבי תל אביב וכו’.

יש להדגיש כי השינויים השפתיים-לשוניים מתייחסים בעיקר לאוצר מילים שונה, שימוש במונחים ובסלנג מאפיין. כך למשל דמויות מזרחיות יאופיינו במילים כמו ‘כפרה’ -‘נשמה’, הורים מבוגרים שמנסים להישמע צעירים יגידו ‘בובה’ ו-‘גזעיי, בני נוער יצוינו בסימות ‘וש’ כמו- ‘היוש’, ‘ביוש’.

הסוציו לינגוויסטיקה בתאטרון עלולה להיות מוגזמת מדי אם מחזאי לא מבחין באופן כתיבת הטקסט ועלול לטעון אותו ביותר מדיי מילים מאפיינות כמו- ‘וואלאק’ למזרחי או ‘כמדומני’ לדמות שאמורה לייצג אדם משכיל.

בתאטרון הישראלי ניתן לראות מחזות כמו ‘משפחת ישראלי’ בהם דמויות שונות מאופיינות בסוציולינגוויסטיקה שונה- האב חיים המזרחי מאופיין בשפה מזרחית, כך למשל הוא מנסה להיזכר בשם מקום הולדתה של חמתו- דניפרופטרובסק, ומפתיר- ‘דני..פרפורפור…ג’הנם’ (עמ’ 12). אשתו סימה מאופיינת ביומרה לעברית אשכנזית ‘צחה’ וכך היא מקבלת את פני בעלה- ‘שלום רב שובך בעלי’ (עמ’ 19).

הבן ג’ו אשר עובר במהלך המחזה שינויי זהות מאופיין גם הוא בשפה יחודית. כאשר הוא מוצג כמתיימר להיות אמריקאי הוא אומר למשל  “פאקינג מידל איסט אוף דה פאקינג דזרט” עמ’ 13 .  אשר ג’ו הופך להיות  הודי-שאנטי הוא פותח את דבריו במשפט” אמא הקארמה שלך כל כך דפוקה”.   בהמשך השיחה הוא מעיד על עצמו : ” אני בחיפוש רוחני” ( וסימה עונה לו “כשתמצא תודיע לנו”). בהמשך הוא הופך לחבר בכת השטן ומנסה להתחמק ממשימה משפחתית בטענה  קבעתי עם חברים לשחוט חתול” עמ’ 22, לבסוף כשהוא חוזר בתשובה הוא נכנס הביתה בקריאה שוּלוּם עלייכם! אידישאית.

 

בארץ סוציוליגוויסטיה בתאטרון מצטמצמת בדרך כלל לאבחנה שרירותית בין שפה רזה לשפה ספרותית ועשירה, למעשה התאטרון מראשיתו התאפיין בדיבור מסויים ומוגזם במידת מה. עוד מימי התאטרון השיקספירי שחקנים נהגו ‘לשיר’ את הטקסט ומחזאים השתמשו בשפה עשירה ומלודרמטית (בעיקר כדי למשוך את תשומת ליבם של השיכורים שהסתובבו בהופעות של תאטרון, וכאשר היו משועממים גם היו מטיחים את הכוסות שלהם בשחקנים) .  במשך הזמן השתרש המנהג ‘לשיר’ את הטקסט ולהטעים אותו בפאתוס רב.

השינוי בדיבור בתאטרון התרחש עם כניסת הקולנוע המדבר. בסרטים הראשון של הקולנוע המדבר שחקנים עוד היו נוהגים ‘לשיר’ את הטקסט כמו בתאטרון אך מכיוון שבמדיום קולנועי הדבר נראה מאולץ ומוגזם החלו השחקנים לדבר מול המצלמה באופן ‘טבעי’ יותר. כך גם השפה הלכה והצטמטצמה והפכה להיות שפה רזה.

 

בתאטרון הישראלי קם תאטרון הקאמרי כתגובת נגד לתאטרון הבימה אשר השחקנים שמוצאם רוסי נהגו ‘לשיר’ את הטקסט בפאתוס. כך למשל חנה רובינא זכורה ממשחקה המוגזם בהצגה ‘הדיבוק’. כך למשל חיקו אותה בתוכנית ‘היהודים באים’

בתאטרון הקאמרי הקפידו כאמור על משחק רזה ואף יותר על שפה רזה ומחזאות מודרנית.

כיום השפה הרזה רווחת כמעט בכל תחום בתאטרון המודרני. תרגומיי שלונסקי ואלתרמן כבר מזמן לא משמשים את התאטראות בהעלותם מחזות קלאסיים כדוגמת שייקספיר ומולייר. נדמה כי המליציות עברה מן העולם ובמקומה החלו תרגומים קולחים בעלי שפה ימיומית כדוגמת דן אלמגור או אלי ביז’אווי.

במקרים אחרים מחזות ישנים עוברים הרזייה של סגנון השפה על מנת להתאים אותה לקהל הצופים ושוות לעברית נופך פחות ארכאי. תוארי סמיכות כבר לא משמים בעברית המדוברת ועל כן הם מוחלפים.  כך למשל במחזה ‘הוא הלך בשדות’ פונה מיקה לאורי בסצינת העזיבה המפורסת ואומרת לו ‘אינני רוצה שתלך’ (מתוך הסרט משנת 1967) ו- ‘ארוז את תרמילך!”, בגרסאת 2016 בתאטרון בית לסין באותם משפטים בדיוק אומרת מיקה (המשוחקת על ידי אגם רודברג) ‘אני לא רוצה שתלך” ו-“תארוז את התרמיל שלך”. זו לא דוגמה לשפה רזה מובהקת אך למגמת הרזיית השפה והתאמתה לקהל הצופים.

דוגמא לשפה רזה אשר מאופיינת באוצר מילים נטול כל יומרות וחידודי לשון. ניתן לראות במחזה ‘חולה אהבה משכון ג'” שעלה בתאטרון הקאמרי מאת שבי גביזון על פי סרט אותו הסריט עשרים שנה קודם לכן. המחזה עבר, טרנספורמציה סגנונית ולשונית מאז הגרסה של שנת 1995 על מנת להתאים את השפה על מנת שתישמע דיבורית בישראל 2016. הלשון במחזה מציגה שפת רחוב, סלנג, עגות עדתיות שונות ושגיאות מכוונות בעברית. הדבר נעשה על מנת לתת נופך אמיתי של המציאות המוצגת במחזה והאנשים המרכיבים אותו אף על פי השפה הקלוקלת “מוכרת לי זותי”,
עשית לי כוועץ’ בלב”, ו-“תחפף לי מהעניים”.  עם התקדמות הזמן והשפה והפיכת הסרט למחזה היה צריך להתאים ביטויים שכבר הפכו לארכאיים ולא קליטים לשפה החיה. בשתי הדוגמאות ניתן למצוא שפה רזה המאפיינת את קהל הצופים.

 

מה אתה חושב את חושבת על הכתבה?

כל מה שבאזז

דודה מטושקה- סדרת רשת

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן