חבלי הקליטה המסובכים של המזרחיים מתאורים בצורה מעוררת השתאות בראיון שנערך עם סמי מיכאל בספר השיחות שלו עם רוביק רוזנטל “בדומה לניצולי שואה שלא דיברו על השואה מכיוון שכאשר התחילו לדבר בכו. לא רצו לזכור. וגם אף איד לא האמין להם. קשה להאמין לבן אדם המתאר מציאות יפה שחי בה בעברכאשר הוא מתבוסס בבוץ ועומד אחר כך בתור ללשכת העבודה, ויוצא כביש ומחכה לאוטובוס ואינו מוצא בו מקום. כאשר הוא בא ומנופף בעבר שונה אף אחד לא מאמין לו. לכן חדלו לדבר על העבר ובוו את עצמם מחדש, שעל אחרי שעל” (גבולות הרוח: רוביק רוזנטל משוחח עם סמי מיכאל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום, תל אביב, 2000.)
הציטוט הזה החזיר אותי לפרק יום השואה של ‘זגורי אימפריה’ שהכה גלים כאשר שודר לראשונה. בפוסט הבא מצורפת ההתרשמות האישית שלי.
מקומו של פרק יום השואה בסדרה- ‘זגורי אימפריה’
בתחילת הפרק ניכר כי האם וויאן לא יודע מתי הצפירה וטוענת שיש אחת בערב וגם בבוקר. הדבר מעורר גיחוך בקרב בנה אביאל אשר שב הביתה.
בבית המשפחה יושבת משועממת מול הטלוויזיה ונוכחת לראות כי אין שידורים. מהטלוויזיה נשמע השיר ‘החול יזכור’ בביצועה של חווה אלברשטיין. הסבתא אלגריה מתרעמת למשמע השיר וטוענת “יש לאשכנזים שירים… כאילו הם אוהבים להיות עצובים”
בתגובה לכך הנכדה אביגיל מזדעזעת וזועקת לעברה-“סבתא!”.
באותו הזמן במטבח עסוקה האם ויואן בטקס הסרת ‘עין הרע’ עם שני ילדיה, אביגיל ואביר. במסגרת הטקס שוברת האם ביצה מעל ראשי הילדים (אל תוך שקית) ומברכת כי תישבר מעליהם הקללה אשר בה המשפחה נתונה. הבן אביר הלוקח את העניין בהומור פולט קללה אגבית בעקבות המשפטים המגיים שאימו מדרבנת אותו לומר. הבת אביגיל ממשיכה במורת הרוח שלה וגוערת בו- ” אסור לקלל ביום השואה”.
בינתיים בסלון הסבתא המשועממת לעומת המתרחש על המרקע שואלת את אביר “איפה הדיסק של הזמר השרמנט הזה?” . לאחר שנשמע קול התייפחותו של הזמר המקונן על נפילתו להימורים אומרת הסבתא ” אם רוצים להיות עצובים זה שירי דיכאון”.
בשלב זה נכנס הבן אביאל לחדר ונחרד למשמע השיר בערב יום השואה ומביע את זעמו בפני המשפחה.
הבן אביר מסנן לעברו ” אפשר לחשוב מה קרה בשואה?”.
אביאל מנסה לחפש את המילים ומשתומם על בורותו בה הוא כל כך גאה. כאשר הוא שואל אותו האם הוא מכיר את אנה פרנק, צוחק לעברו אביר ואומר “אנה? מה היא רוסיה?”. לאחרת שהאחות אביגיל נותמת את התשובה, אביר גוער באחיו הגדול אביאל ושואל אותו ” למה כל פעם שאתה בא עצבני אני צריך לקבל שיעור בהיסטוריה”.
עד כאן מציג את החלק של השיחה את הקונפליקט הבסיסי ביותר בו נתונה המשפחה. הבורות שמפיגנים בני הבית, לא מתוך אידיאולוגיה או כוונת מכוון אלא מתוך מצב נתון של שיעמום על פיו אין מה לראות בטלוויזיה, אין מה לעשות, הכל נסגר מוקדם ואין אפשרות להעביר את הזמן בנעימים.
לאחר שהונח הבסיס להמשך הוויכוח נכנס האבא- בבר זגורי. המשפחה נוכחת לגלות- ” שבגלל יום השואה המעצבן, לא ישחררו את אביתר”. הבן כאמור עצור על גניבת פסל של ראש העיר יצחק רגר והטמנתו בבית הסבתא אלגריה.
כעת גם האבא בבר נוכח לראות שאין טלוויזיה ומתרעם (“למה אין האח הגדול היום?”).
כאן נכנס הדיון להילוך גבוה יותר והבן אביאל נרגז זועם- ” אתם בכלל במודעות למה שקרה באירופה”.
כדי להקניט אותו משיב האב- ” זה לא היה באירופה”, ואם לא די בכך פונה האב בבר אל הסבתא אלגריה וממשיך “היטלר שדומה לך. לא אהב אשכנזים יהודים כי הוא היה הומוסקסואל”
אביאל אשר אינו שועה להתבדחות של אביו ממשיך בתוכחתו- “על הנאצים שמעת! הבן אדם רצח מליוניים, הוא רצח את אבות אבותייך”.
בבר אשר מתעשת מההתבדחות עונה בתקיפות “הבן אדם לא רצח את אבות אבותיי! גם לנו עשו דברים נוראיים! אתה שומע אותי בוכה על זה כל היום?”. מן הצד השני של העניין מעביר בבר את הערוץ לירדן ורואה כי שם משודרת תוכנית כרגיל: ” הערבים האלה אין להם כבוד לכלום!”.
משמעות הצפירה ותפישתה כסניקדוכה לתרבות האשכנזית-
סניקודכה הינה האופן בו נתפש הפרט כמעיד על השלם. בלשון פיגורטיבית משתמשים בסניקדוכות כגון: ‘לבקש את ידה’ (כאשר היד משליכה על כל האישה), שיחה ב-‘ארבע עיניים’ המעידות על כך שהשיחה תהיה בין שני אנשים.
במקרה של בבר זגורי הצפירה משמשת כסניקדוכה לתרבות האשכנזית, חלק קטן המייצג ומגלם בתוכו את ההגמוניה האשכנזית, האופי של המדינה, דחיקתו על שולי החברה ואל שולי הארץ, ההתעלמות מתרבותו וממורשתו והשכחת בני משפחתו אשר נספו בספינת אגוז.
למעשה הצפירה אינה מוזכרת בכלל בחוק. חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה (וכן ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל) אינו מאזכר צפירה. על פי פרופ’ מעוז עזריהו, מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, המתמחה בנושא ההנצחה ומגדיר את הצפירה כ”סממן קולקטיבי, סמן תרבותי בעל עוצמה רבה. יש כוח עצום ודרמה בהקפאה של החיים לדקה או שתיים”.
מקורה הצפירה הוא בצורך לסנכרן את דקת הדומייה שעומדים אזרחי המדינה, כדי שכולם ידעו מתי לעמוד. מקור הצפירה הוא בריטי והחל אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך נטשו מאוחר יותר את המנהג הזה. התיעודים הראשוניים הינם צפירות מצופרי בתי חרושת בשנות השלושים במהלך מסעות ההלוויה של אנשים חשובים, כך למשל בארץ לווה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק לקולות הצפירות של בתי המלאכה.
על פי פרופ’ עזריהו מדי שנה עיתון זה או אחר שולח כתב למאה שערים או לבני ברק, והוא מתעד את החרדים הממשיכים ללכת במהלך הצפירה. זאת מתוך טענה כי מדובר מנהג של גויים.
בפרק של יום השואה, אי העמידה של בבר זגורי הינה מכוונת ומתריסה. בעצם כל הוא מנכיח את הדיון בנושא. ע”פ ד״ר ליאת שטייר־לבני (מרצה בכירה במחלקה לתרבות במכללה האקדמית ספיר, וכן מרכזת קורסים ומנחה בתוכנית התואר השני בלימודי תרבות ובמחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה)- ״הדיון שעלה בפרק הוא שיח שקיים ומתנהל בישראל ולכן צריך לעלות לדיון״
לדבריה יש להבין את התופעה ושורשיה ואופן השתלבותה בזיכרון השואה העכשווי. יש כן כשל חמור של מערכת החינוך אשר לא מצאה לנכון לעשות בשואה בקרב קהילות צפון אפריקה.
מכיוון שאין עיסוק בקשר הבין עדתי במערכת החינוך יוצא ש-‘זגורי’ אינו מייצר נרטיב חדש. זגורי הוא תלמיד מצטיין של מערכת החינוך שלאורך השנים הבהירה לו – זה לא שלך ומה ששלך איננו רלוונטי״..
כך קורה שבעצם הסירוב של בבר לעמוד דום הוא משיב את עצמו לאותו מעגל קסמים של קיפוח ודיכוי. לדבריה של ד”ר שטייר לבני- ” אולי סוגיית הצפירה בפרק תטלטל את קברניטי מערכת החינוך ותעורר אותם לשינוי המרחיב את גבולות זיכרון השואה גם בהקשר העדתי וגם בהקשר האוניברסלי”.
דמותו של אביאל, ומיקומו בפולמוס יום השואה אל מול דמותו של האב.
אביאל זגורי המכנה את עצמו ‘אביאל גור’ מתואר בסדרה בתור ה-‘מתאשכנז’ של המשפחה. בנעוריו הוצא מהבית אל פנימיה (לאחר שנתפס מנשק את אחותו במסגרת משחק ‘אמת או חובה’). לאחר שרותו הסדיר נשאר בקבע והמשיך לטפס במעלה הדרגות.
בתחילת הסדרה מגיע אביאל לבית משפחתו בבאר שבע ללווית סבו. כאשר מתחים ובעיות משפחתיות צפו אל פני השטח נשאר אביאל ללון עוד מספר לילות. כל ניסיונותיו לשוב אל הצבא ואל סדר יומו עלו בתוהו לנוכח ההתערבות וההזדקקות של משפחתו.
אביאל נשאב אל תוך אותו מעגל בו נתונה משפחתו. הוא נאלץ לפתוח מחדש את הפלאפל של סבא שלו, להתמודד עם החיים כאדם חסר אמצעים בפריפריה ולמעשה לבנות את עצמו מאפס.
אביאל מודע היטב לבעיותיות של המשפחה מרובת הילדים המאופיינת בתקפוד לקוי – בה הוא גדל. הורים אשר דואגים יותר לכבוד ולהרגעת ‘רוחות רעות’ מאשר לחינוך הילדים. אחיו לא עושים שום סימנים של מציאת דרך וכיוון בחייהם: אח אחד בעל פיגור קל נתון ללא מסגרת ומסתובב ברחובות, אח אחר מסובך עם עבריינים, אחות מנקה חדרי מדרגות, אחות אחרת חיה על חשבון קצבאות נכות מזוייפת והבן הצעיר מתחמק מבית הספר ונמצא באופן עקבי על סף נשירה מהלימודים. רק האחות הצעירה אביגיל מגלה סימנים של מחוננות אך עם זאת סובלת מחרדות לא מטופלות וניכר שללא הכוונה נכונה גם עתידה עלול להיות לוטה בערפל.
בפרק יום השואה הנסערוּת של אביאל כפולה- יום לפני כן הוא מגורש מהצבא לאחר שהתברר שאחיו הצעיר ששיחק עם הנשק האישי שלו- פלט כדור ממנו אף אחד לא נפגע בנס. אביאל החושד באחותו מספר לאביו בבר על כך שהיא בהריון.
כאשר אביאל חוזר לבאר שבע הוא מסרב ללון בבית הוריו עליהם הוא כל כך כועס, מן הצד השני המפלט האפשרי עבורו- בית הסבתא, נעול על פי צו בית משפט מאחר ושימש מסתור לברזל גנוב.
הכעס שהוא מפגין בזמן הצפירה הינו כעס כפול, הוא נסער עקב הפיטורים שלו ומן הצד השני כועס על משפחתו, כועס על האופן בו הם מתערבים לו בחיים ומאלצים אותו להישאב אל הקלחת ממנה מתעקש שוב ושוב לצאת. מן הצד השני, בני הבית אינם מספקים לו את המשענת החברתית והרוחנית לה הוא זקוק. מצד אחד הוא מבקש למצוא דמות משפחה, בתקופה בה גר בפנימייה היה מבלה כל סוף שבוע אצל משפחה אחרת במושב (מתוך הווידוי לאחותו אבישג בפרק 19), אך עדיין מקנא קנאה רבה באחות אשר נשארה בבית.אביאל מחפש את דמות האב אשר כופר בו וקורע את כנף בגדו כאשר מגלה כי שינה את שמו מ-‘זגורי’ ל-‘גור’. אמא שלו מתגלה בתור זו אשר עומדת מאחורי הפיטורים שלו ועוד נכנס למרה שחורה כאשר הוא מנסה להציל את עצמו ולמכור את הפלאפל הנטוש שירש מסבו.
לאורך העונה הראשונה היחס האמביוולנטי של אביאל למשפחה שלו עומד שוב ושוב למבחן. הוא נשאר בבאר שבע זמן רב לאחר השבעה באמתלות שונות, בכל פעם שהוא מבקש לחזור לבסיס ולחייו הקודמים הוא נאלץ לחזור ‘לטפל בבעיות’ כאשר הוא נע עלה קו הדק שבין ההרגשה הטובה על הסיוע למשפחתו לבין התחושה החמימה אשר הוא נתון בה כאן הוא נמצא בקרב יקיריו. תחושת ה-‘אהבה\שנאה’ מאפיינת את הסדרה כולה, אך מקומו לעומת המשפחה מוכח בפרק הנידון בוודאות.
סיטואציית יום השואה מוכיחה לאביאל באופן סופי שאין לו קשר למשפחתו, והמציאות הישראלית אליה נחשף ולתוכה הוא ניסה להיטמע אינה נתפשת כבעלת תוחלת וקוהרנטיות בקרב בני משפחתו.
תהליך הבניית זהותו של אביאל בסדרה מעמידה את הצופה בפני סימני שאלה רבים. עד כמה יכול אביאל לקחת חלק בחברה הישראלית מבלי לאבד את שורשיו ואת מסורתו?. הסדרה לא באה לומר בשום מקום שהזהות המזרחית עומדת בסתירה לזהות הישראלית, אך עם זאת ניכר כי הסירוב להיטמעות מגיע דווקא מצד המשפחה. האב- בבר זגורי רואה בכל צעד לתוך זהות ‘אשכנזית’ כביכול בתור צעד הכופר בערכי המשפחה והמסורת. בפרק הספציפי מתואר בבר המגיב להריון הלא צפוי של בתו- אבישג באופן ה-‘צפוי’ ביותר. הוא דורש מהאב הפוטנציאלי להתחתן עם בתו וזאת אף על פי שמוצאו מתפוצה אחרת- תוניסאי. בהמשך העונה בבר מסרב כי בתו תתחתן עם תימני ואף מכה בבקבוק זכוכית את החתן המיועד. ניכר כי האב מסרב לאינטגרציה של משפחתו במרחב הישראלי אך מן הצד השני מעמיד את האשכנזים בתור הגזענים והמושחתים אשר אינם מכירים בו ובתרבותו.
כל זאת מדגיש באופן בולט ביותר את נחישותו של אביאל לקחת צעד רחוק ככל הניתן ממשפחתו ומתרבותו.
עם זאת נוצרת הקבלה מעניינת בסוף הפרק כאשר הוא הולך עם סבתו אל ביתה ומתרעם על הפיטורין והמצב של משפחתו. הסבתא עונה לו- ” אתה שיקרת בעייה שלך אל תהיה לי בכיין – בכיין כמו אבא שלו תמיד קורבן. עשית?! תתמודד!!!”. כלומר נוצרת הקבלה בין דמות האב נגדה הוא נלחם המשתקפת במעשיו ובדבריו של הבן.
דמותה של אביגיל ומיקומה בפולמוס השואה.
דמותה של אביגיל זגורי הינה אחת הדמויות אשר פחות לוקחות פרק בסדרה ‘זגורי אימפריה’. היא מאופיינת בתור ילדה מחוננת עם הפרעות חרדה וOCD, היא מנשקת מזוזות באובססיביות, מקפידה על לשון נקייה של הנוכחים סביבה, חוששת תמיד מעונש מיידי עבור ‘חטאים’ כגון קללות ביום השואה, העלבת הורים או מצב בו היא שוכחת לנשק את המזוזה בכניסה לבית.
הזהות של אביגיל מושפעת הן מהסובבים אותה, הן ממיקומה בתור הבת הצעירה במשפחה, הן מהחברות בבית הספר והן מהחרדות שלה.
בפרק 22 מתוודה אביגיל שהיא לא רוצה להיות חמודה אלא רוצה להיות ‘כוסית!’ ולמי שיש לו בעיה עם זה- שייחנק. אביגיל שרוצה להתחיל לקיים יחסי מין נעזרת באחותה על מנת לרכוש גלולות נגד הריון אך ההורים שלה מביעים התנגדות נחרצת. ניכר כי ישנו קשר העוטף אותה בכל הקשור להתבגרותה והצורך למונעה בכל דרך ואופן.
אביגיל המושפעת מן החברה מאבדת את הטלפון הגנוב שהיה ברשותה (הטלפון שהיא עצמה גנבה), והיא חוששת שתודר מהחברה ולא ירצו לדבר איתה מפני שהיא איבדה את המעמד שלה מבחינה חברתית.
מן הצד השני אביגיל מגלה בקיאות בלימודים, יש לה יכולות יוצאת מן הכלל אשר היא לא מצליחה להביא לידי מלוא המימוש לנוכח אוזלת היד של המשפחה שלה.
השילוב בין חרדתיות, בת הזקונים אשר כולם חרדים להתבגרותה, האינטליגנציה הלא ממומשת והצורך בעיטוף חברתי ובסטטוס מובהק מביאים אותה לדילמות רבות מאד בכל הקשור להבניית זהותה ולחלקה בעולם.
בפרק יום השואה אביגיל לא מצליחה להתחבר לרבדים העמוקים של יום השואה. היא מצטטת סיסמאות כגון “לזכור ולעולם לא לשכוח!” כאשר היא מנסה לשאת חן בעיני אחיה אביאל. מן הצד השני היא חרדה לנוכח אחיה שמקלל ביום השואה ומפני בני משפחתה אשר אינם עומדים בצפירה.
ניכר כי אביגיל לא מתחברת לטראומה, לסיפור השואה ולאנשים אשר נספו ולקהילות שחדרו, אלא לשואה בתור אירוע עטוף הילת יראה או קדושה אשר כל הפוגע בו יישא בעונש. כפי שמתגלה בהמשך בורותה בכל הקשור לאירופה עמוקה מאד: כאמור החשש של אביגיל בפרק יום השואה מפני עונש על שבני משפחתה לא עמדו בצפירה מגיע לפורקן כאשר היא פוגשת באדון לוי הקשיש.
אביגיל שואלת את אדון לוי האם הגיעמאשכנזיה? והאם היה באיזור של השואה?. אדון לוי מראה לה את המספר של היד שלו וזו נרתעת, מבקשת לגעת בכתובת הקעקע ומתוודה על התעלמות המשפחה שלה. אדון לוי מגיב בחמלה רבה על דבריה ואומר: “בבית שכל אחד יעשה מה שהוא מרגיש. מי שלא מרגיש עצוב שלא יעשה את עצמו בוכה!”
בקטע ניכר כי אביגיל אפילו לא מכירה את אירופה ואת הרבדים השונים של מה שקשור לזהות האשכנזית. היא רואה באשכנזים כמקשה אחת, ואת השואה בתור הייצוג של האשכנזיות אשר מגיעים מארץ ‘אשכנזיה’.
אדון לוי המבין לליבה של אביגיל מוחל על היחס המבזה של משפחתה, ובעצם כך מפחית מהחשש הרב בו היא נתונה. הכעס שלה שוכך וניכר כי בהמשך הפרקים אירוע יום השואה לא מעורר בה אנטגוניזם רב כל כך למשפחתה כפי שקרה עם אחיה אביאל. מן הצד השני ריבים אחרים עולים עד שלבסוף ביום הולדתה הנחגג במקביל עם עוד שני אחים- היא מקללת את משפחתה ‘שתמותו’. ריב אשר ישכך לעומת שהוצת כמו יתר הריבים בסדרה .
