הצרפתים הגיעו לראשונה לחלקה המערבי של אפריקה כאשר חיפשו עבדים למושבותיהם באיזור הקרבים בסביבות המאה השבע עשרה. כמו יתר בני יבשתם האירופאים הצרפתים התרכזו באיזורי החוף ולא בפנים היבשת, דבר אשר השתנה עם הכנסת מנועי הקיטור אשר איפשרו להם להפליג על גבי נהרות אפריקה האדירים עד פנים היבשת. הדבר נעשה בשיתוף פעולה הדוק ואינטנטסיבי עם סוחרי עבדים ממוצא ערבי אשר החליפו בני אדם בנשק.
אפריקה חולקה בין מעצמותיה של אירופה בועידת ברלין אשר התקיימה בשנת 1884. רוב מושבותיה של מערב היבשת ניתנו לידי צרפת. כיום המדינות הפוסט צרפתיות באפריקה הן צ’אד, הרפובליקה קונגו, גבון, מדגסקר, מרוקו, ניז’ר, מאלי (סודן הצרפתית), חוף השנהב, קמרון, אלג’יר, תוניס מאריטניה, סנגל, גיניאה, בוריקנה פאסו והרפובליקה המרכז אפריקאנית.
עם קבלת איזורים פנים יבשתיים באפריקה הפכה צרפת למכונה ליצור עבדים, אשר דאגה לייסר את שפוטייה עד אובדן כוחות בהכשרת הקרקע, בעבודות כפייה, במטרה ליצור כלכלה חקלאית בת קיימא אשר תתאים לצרכייה של צרפת. כך למשל במדינות פוסט צרפתיות רבות עדיין נשענים על גידול יחידאי אשר תנודות בשווקי העולם מניעות את רווחת המדינה לשבט או לחסד.
עד היום קולוניות רבות לשעבר, לא רק צרפתיות, מבוססות על גידול חקלאי אחד, ושינוי במחירו בעולם משפיע על הכלכלה המקומית כולה באופן עמוק.
לבסוף קיבלו מדינות מערב אפריקה הצרפתית אופציה לעצמאות כחלק מהצעה שקיבלו רוב המושבות הצרפתיות בימי הנשיא שארל דה גול בתחילת שנות ה-60. רובן המוחלט של מדינות מערב אפריקה בחרו לצאת לעצמאות ובידי צרפת נותרו מספר קטן יחסית של מושבות ברחבי העולם.
הצרפתים ראו בקולוניאליזם שליחות תרבותית והטעמה בתרבות הצרפתית והשפה הצרפתית. כמו כן המושבות נקראו בפי הכובשים -“צרפת שמעבר לים” הדבר הביא לידי הענקת אזרחות לחלק מהנתינים. כאשר הבינו הצרפתים את הבעייתיות בהפיכת רבבות ‘בורים’ לחלק מהאומה הצרפתית העלולה להיטרף על ידי שלטון אפריקה החליטו הצרפתים לשנות כיוון. בכך ההטמעה התחלפה בסוף המאה ה-19 ב”התקשרות” – ביטוי מעורפל המציג את חובותיהם של בני אפריקה ללא הזכויות.
הצרפתים הנהיגו משטר ריכוזי ישיר יחסית ודאגו לחלוקה מנהלית אשר פירדה את הקולוניות לשתי פדרציות עם מושל בכל מדינה ומושל לכל פדרציה הכפוף לפריס. בחלקים אחרים של אפריקה היה שלטון ישיר.
שלטונם של צרפתים גובה בהטלת מיסים על פקודיהם, עבודות כפייה רחבות היקף אך מן הצד השני ניתן היה לראות השקעה בחינוך צרפתי וביסוסים של אליטות משכילות אשר ברבות הזמן נועדו לתווך בין העם הפשוט לבין הכובש הצרפתי.
השלטון הצרפתי ביקש להרוויח ככל הניתן מאפריקה אך ביקש גם להשליט את תרבותו ושפתו על העמים הכבושים. תהליך ההיפרדות מאפריקה היה קשה כפליים מכיוון שלווה בתהליך של פרידה מחלום ההגמוניה הצרפתית ומקומה של התרבות הצרפתית בתרבות העולם.
עדות לקושי הזה ניתן למצוא בשנת 1959 כאשר השיר של צרפת לאירוויזיון נפסל בשל המסר הבא: השיר “Dans le jardin de mon âme” (בגן של הנשמה שלי) מתאר הזמר כיצד הוא שותל גן פורח במדבר וכעת הנחשים והעקרבים מבקשים לגרש אותו כדי להשתלט על הגן. השיר כאמור נפסל והוחלף, אף על פי שהפך פופולארי מאד בצרפת והושר בהפגנות נגד פינוי אלג’יר מצרפתים.
המקרה של הרפובליקה של מרכז אפריקה:
הנושא הראשון אשר עולה מול העיניים בכל הקשור להיסטוריה של הרפובליקה של מרכז אפריקה הוא נושא הלשון והסמנטיקה. ראשית- מדינה בעלת שם כמו “הרפובליקה של מרכז אפריקה” אינה מרמז על אף עם, אף שם שאותו ניתן לזקוף לטובת דבר בעל היסטוריה כלשהיא, תרבות כלשהיא וכדומה. האם ישנה ספרות מרכז אפריקאית עתיקה? מאכלים מרכז אפריקאיים?. ידוע שמדינות כלאיים הצליחו להתגבש בצורות שונות של ההיסטוריה, בית עם ארצות הברית (בה חי עם אשר התגבש לעם האמריקאי) או ברית המועצות (אסופת מדינות שהתפרקו לעומת שאוחדו) וכן דרום אפריקה אשר סבלה מבעיות קשות (אשר כנראה, לפי החומר הנלמד ולפי הסיכום בתחילת השאלה לא סבלה מסכסוכי גבול קשים כל כך, ופתרה את הבעיות האתניות בהקמת שתי המובלות סוויזילנד ולסותו). מעבר לכך ההצהרה שמדובר ברפובליקה מעלה סימן שאלה. מדינות המתהדרות בשמות לועזיים מעולם הנאורות בדרך כלל מובחנות בהיפוך הגמור משמן- כך למשל גם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שהיא לא רפובליקה, ממש לא דמוקרטית וגם לא ממש קונגו.
דבר שני העולה עם קריאת רצף ההיסטוריה הוא עומס השמות הצרפתיים של הלוקחים חלק במערכה- פאטאסה. דוד דאקו וכמובן בוז’יז’ה אשר שמו הפרטי הוא פרנסואה.
הדבר מעיד על תוצאה ישירה של ‘צירפות’ כפוי אשר הותיר את האנשים במרכז אפריקה נושאי שמות צרפתיים.
התערבות צרפת בנעשה במדינה: צרפת נטשה כאמור את הרפובליקה בתחילת שנות התשעים, אך פעמיים מצויין כי סייעה במאבקי הכוחות על מנת להניח על כס השלטון את האדם הרצוי: כך למשל ניתן לראות כיצד ב1979 הצרפתים גיבו את דוד דאקו אשר קיבל מהם את מושכות השלטון עם עזיבתם, ואת הכוחות הצרפתיים אשר התערבו לאחרונה בנעשה במדינה. ניכר כי למרות שעזבו את מרכז אפריקה, נותרה המדינה מוכת החולי בסדר עדיפויות כלשהוא בכל הקשור להתנהלות החוץ של צרפת, אחרת- מה הסיבה שצרפת תשקיע משאבים וכוח בסכסוך במקום כל כך נידח ועני?!
ערכי יסוד מעורפלים: כאמור המדינה נקראה ‘הרפובליקה של מרכז אפריקה’, אך משום מקום בטקסט לא כל כך ברור מה רפובליקאי במדינה?. אחת הקבוצות אשר מרדה בשלטון נקראה ‘החזית הדמוקרטית’ אשר לא ברור מה לה ולדמוקרטיה. ניכר כי אותם המושגים אשר גובשו במחיר דם עם עליית עידן הנאורות, ערכי היסוד אשר פשטו מצרפת אל שאר העולם ונבחנו הלוך ובחון עד שהפכו לפסגת שאיפותיו של העולם הנאור, אותם הערכים התקבלו מן הצרפתים בערפול, חוסר בהירות וחוסר משמעות. דמוקרטית, רפובליקה (וניתן לשער שזכויות וחירויות) הינן סיסמאות ריקות מתוכן אשר אין להן דבר עם משמעותן המקוריות. האנשים. צרפת כבשה, רצחה, עינתה, בזזה וניצלה בשם הנאורות והדמוקרטיה, והעמים הכבושים ככל הנראה קיבלו את אותם הערכים דרך המסננת של הכיבוש הצרפתי.
סיבוכים שבטיים, דתיים ולאומיים: מן הכתוב ניכר כי ללא ספק היה לבני מדינות שכנות עניין ברפובליקה המרכז אפריקאית, כוחות מצ’אד, קונגו, סודאן, דרפור וכדומה פעלו בשטח המדינה. מבלי לדעת את מורכבותה האתנית של הרפובליקה ניתן להניח ללא ספק כי מדובר בערב רב, גבב של עמים אשר כל עם מנסה להניח את צביונו שלו על העליונה. תכיפות ההפיכות בשלטון וההתעקשות של בני קבוצות שונות המשגרות מיליציות שונות לנסות לכונן את הסדר על כנו מעידות על בעיות אתניות ולאומיות אשר תיקונם מביא ללקיחת חוק לידיים. אזכור העימותים בין מוסלמים לבין נוצרים ממשיך ומעיד את הברור מן הכתוב כי מעורבותה של צרפת בנעשה במדינה, וחלוקתה הלא שוויונית של היבשת הביאו לתוצאות המרות.
