הסיפור שלי ושל  ‘שורה וסאיט’ החל לפני שלוש שנים כשנתקלתי באינטרנט בסדנת כתיבה יוצרת שדיברה, בין היתר, על העליה המטאורית של הטלוויזיה הטורקית. בין היתר דובר על אחת הסדרות המאופיינות בכתיבה מצוינת- אזל.

הסדרה הונגשה באינטרנט חינם על ידי המפיקים (עם כתוביות לאנגלית). התוודעתי לסופרנוס ו-‘הרוזן ממונה כריסטו’ אשר הפכו לעונג טלוויזיוני, כפי שרק סדרות מופת גדולות יכולות להסב.

בהמשך הדרך גיליתי כי הסדרה לא אורכת 71 פרקים כפי שצויין בויקפדיה, כי אם 142 פרקים (שכן כל פרק הוא שעה וחצי, ורק לנוחות הצופים האינטרנטיים חילקו את הפרקים לשניים). למרות האורך הבלתי נגמר של הסדרה, המפיקים הצליחו לשמור על הקאסט המצומצם, קווי עלילה מפותחים היטב וקצב שהשאיר את הצפייה קצבית והגיונית.

לקראת סוף הצפייה בסדרה כשכבר היתי בטוח שאני הולך לעשות את המיליון הראשון שלי כשאייבא אותה לארץ, גיליתי שהסדרה שודרה בערוץ, רחמנא ליצלן, ויוה.

למרות הכותרת הלא המחמיאה שהודבקה לאותה סדרה, לא נפגמה ההנאה שלי ממנה. כך קורה לפעמים כשאני מאזין לספר ורק לאחר מכן מגלה כי הוא יצא בהוצאת מזרחי או בפורמט של רומן למשרתות.

כנראה שקיבלתי חינוך ממש טוב אם הצלחתי לגזור את עצמי מסביב לקו המקווקו שמפריד בין הפסבדו-אינטלקטואל לבין האדם ההגיוני שלא שופט ספר על פי הכריכה.

לא עוד נפיל באורך מאתיים פרקים

לאחר הצפיה באזל רציתי להמשיך לצפות בסדרות שנוצרו על ידי אותם המפיקים או הכותבים. עם זאת לא יכולתי להתחייב שוב לסדרה שגם הבינג’ העצבני ביותר יצריך ממני שעות צפייה רבות מדי, גם אם העניין יתוגמל כראוי.

כנראה שאצטרך להדיר את עצמי מהתמכרות לתרבות הטורקית עד שלא יקום הצדיק שיערוך מחדש את הסדרות- ‘הסולטן’ ו-‘קרדאי’ שהן סדרות תקופתיות המאופיינות בארט מדוקדק, משחק מצוין וכתיבה מרתקת. לסדרה ‘הסולטן’, אגב, הקימו מוזיאון ובו הציגו את כל השחזורים שהוצגו באותה הסדרה.