2666 מאת רוברטו בולניו- סאגה מגובבת בעל כורחה

בכדי להתחיל את הספר הזה צריך הרבה אומץ. כדי להמשיך עם הספר הזה צריך הרבה זמן פנוי. כדי לסיים את הספר הזה צריך הרבה יוהרה. 2666 של רוברט בולוניו הוא אוסף של חמישה ספרים שאוחדו להם יחדיו עם חוט מקשר רופף למדי שיש מי שיאמרו שהוא הכרחי והוא הופך את האוסף המשונה הזה לקוהרנטי ואחיד. למעשה הספר נכתב על ידי בולניו עבור אלמנתו. בזמן הכתיבה סבל הסופר משלבי המחלה האחרונים, ובטרם נפטר רצה להבטיח הכנסה עתידית לשאריו. העורכים של בולניו חשבו אחרת ועל כן הספרים הבודדים הפכו לסאגה רחבת היקף. אני חייב לגלות רמז קטנטן לא על העלילה אלא על הדרך- אין קתרזיס. בספר הזה מרקו לא יימצא את אמא שלו וסינדרלה לא תמצא את הנסיך שלה. כשסיימתי את הקריאה הרגשתי תחושה של- ‘מה?’. הרי הבטחתי לעצמי שבסוף כל הסיפור יתיישב ביחד, אבל התשובה שלילית. מעבר לכך אני חייב להזהיר שהחלק הרביעי של הסיפור סובל מחוסר עריכה מוחלט ומרגיש יותר כמו גיבוב רשימת נרצחות מאשר סיפור עם עלילה המורכבת מהתחלה אמצע וסוף. לצערי יוהרת העורכים להציג את הטקסט כמו שהו מבלי לערוך אותו, ולנסות לכמת את העלילה והדמויות לכדי קו הגיוני. הדבר ניכר גם ביצירות של חנוך לוין שפורסמו לאחר מותו, טיוטות אשר הפכו להצגות תאטרון חסרות פואנטה, כאלו שהטקסט הגולמי זועק מתוכן- ‘לטשו אותי!!’ (אני מדבר בעיר על החייל הרזה, מתאבל ללא קץ ואיחש פישר). כמו לוין גם בולניו בטח מתהפך בקברו ומתחנן לביאת המשיח עם טוש אדום. רוברטו בולניו לא היה לי מוכר לפני קריאת הספר, אבל החלטתי ‘ללכת על זה’. אני לא מצטער על הקריאה, למדתי מהספר הרבה, ישנן כמה דמויות מעניינות בינהן זו האניגמטית של ארצ’ימבלדי. הגיבור הנוכח הנפקד של הסיפור גובש לכדי רוח רפאים אשר ממשיכה להלך עליי קסם חודשים לאחר קריאת הספר. עם זאת אני חושב שעדיף להתחיל עם ספר פחות אמביציוזי של בולניו רק כדי להבין את הלך הרוח של הכתיבה שלו. אגב, רצוי שהספר לא יהיה ‘בלשי הפרא’ כי גם הוא משמש כמשוכת קריאה בלתי אפשרית כמעט.