סיפורה של הכלבה זאבה

הגעתי לעיר הנופש ‘סן מרטין דה לוס אנדס’ הישר מעיר הגלידות השוויצרית-ארגנטינאית ברילוצ’ה. לא ארחיב בדיבור על העיר הקדושה כל כך לשביל החומוס הישראלי. רק אספר שהעיר התפרסמה בזכות גלידה מצוינת ואיכותית, אך במהרה נפוצו לכל עבר רמאי גלידריות עם כדורים של שומן קפוא בטעם שוקו-בוץ.

בהמשך מברילוצ’ה, הגעתי לעיר סן מרטין הפסטורלית, זו שמספרים עליה שבמבי נכתב בהשראתה.

זו היתה עיירת סקי, הנחתי ששום דבר רע לא יכול לקרות לי אם אתגלש על מזחלת שלג או שקית ניילון כמו דפ”ר בחרמון.

כמה מדריכים הסבירו לי הבנתי ששיעור הסקי למתחילים בטוח דיו ואני יכול לסמוך על כך שהסיכוי של האיברים שלי להישאר שלמים בסוף סשן גלישה יהיה שווה לסיכוי שאשרוד הליכה ברגל למכולת הסמוכה. לבסוף החלטתי לתת ניסיון של ארבע שעות לגלישה ועל כן פניתי למחרת לחברה המארגנת סיורים וקורסים למתחילים.

בארגנטינה של יולי 2015 ההפרטה היתה בעיצומה ואף גורם במדינה לא ידע כיצד עובד באופן נהיר וברור הגורם המקביל לו. כך קרה שסוכנות הסקי הסכימה בחפץ לב למכור לי קורס גלישה למתחילים, הבעיה היא שלפי החוק החדש אני לא יכול לשכור ציוד גלישה מחברה שמציעה קורס גלישה. בעיה אחרת התעוררה כאשר גיליתי שחנויות להשכרת ציוד סקי שוכנות בצד המזרחי של העיר בעוד הסוכנויות נמצאות בצד המערבי. כעבור חצי שעת הליכה הגעתי למקום שבו היתי עתיד לשכור את הציוד אך כעת התגלתה בעיה חדשה- עליי להתארגן בעצמי על טרמפ הלוך וחזור לאתר הסקי- זאת מכיוון שאף אחת מאותן סוכנויות לא עוסקות בשינוע המתאמנים העתידיים.  

עד שסיימתי את ההתארגנות שלי כבר ירד הערב, ולמחרת אחרי שהצלחתי לסנכרן בין ההסעה, הציוד והמדריך אך משוכה חדשה צצה בדמות אישור ממשלתי לכניסה לאתר הסקי. האישור ניתן לתיירים (בניסיונות הכושלים של הממשלה לכסות חובות) הבעיה היתה שהאישור ניתן במשך שעתיים מחוץ לעיירה, ואין באפשרותי לתאם כניסה למקום מבלי שאקבל אישור שאשהה במחיצת מדריך, מצד שני אף מדריך לא הסכים לשריין לי זמן מבלי שאקבל אישור כניסה למתחם.

בבית הארחה השתוממתי עם טורקי, שני הודים ובחורה מספרד. כולנו כשלנו לתאם בין הגורמים השונים.

בית ההארחה הוצע באתר קאוצ’סרפינג. המקום נוהל בידי כרמן, אישה כבת שבעים אשר חלמה כל חייה  לעזוב את העיר הגדולה רוסריו ולהתבודד בבית כפרי. לאחר שנים של חסכונות החליטה לעבור עם בעלה וילדיה לוילה רחבת ידיים במרכז סן-מרטין. כעבור חמש שנים כל ילדיה עזבו לערים הגדלות וגם בעלה נפטר מהתקף לב. בית החלומות הפך לבית בלהות מכיוון שהיה גדול בשביל אישה אחת. לבסוף כרמן החליטה לפתוח את שערי ביתה למטיילים בתנאי אחד- שירעישו, ילכלכו ויגרמו לה להרגיש בבית שבו אנשים צעירים חיים.

בבוקר שלאחר היאוש הסופי מהניסיון לאתר מדריך סקי, החליטה הבחורה לואיס מספרד להתלוות אליי לטיול באיזור ההרים והכפרים שמסביב לסן מרטין. כרמן- בעלת הבית שאלה אם אנחנו רוצים טרמפ לאנשהו ואנחנו ענינו שלא. כרמן פנתה ליום התנדבות בבית ספר ולואיס ואני המשכנו לתור בין אגמים לחורשות.

ביציאה מחווה אחת כלבה זאבה כשכשה לעברינו  בזנב מברשת. הכלבה הבחינה בחברת בני אנוש לשעות הקרובות ועל כן החליטה להראות לנו את הדרך לנחל. ידענו שיש נחל באיזור אבל שום שביל מסומן לא הראה את הדרך אליו. הכלבה הכירה את השבילים ואת המבקרים המבקשים להתחקות אחר היעד ועל כן סימנה לנו את הדרך תוך שהיא מוודאת שאנחנו לא הולכים לאיבוד.

לואיס היתה סקפטית באשר להליכה אחרי הכלבה זאבה אבל אני סמכתי על חוש הגישוש הכלבי ותוך חצי שעה הגענו לגשר ציורי ואגם קסום.

אכלנו את הכריכים שהכנו בבוקר וחלקנו עם המדריכה שלנו כמה ביסים. המדריכה איתרה שני כדורי טניס בין השיחים ומסרה לנו לשעה נוספת של הוצאת מרת שהתלוותה בשעת מנוחה לאחר מכן. כעבור כמה שעות במקום הציוני החלטנו לחזור לעיר. הכלבה זאבה לא עזבה אותנו והמשיכה ללוות את שנינו בדרך של שעתיים עד להוסטל. לא עזרו התחינות והאבנים הקטנות שניסינו ליידות עליה כדי שתחזור לחווה ממנה הגיעה. אפילו ניסינו לשאול אם יש מישהו בבית שכן הכתובת של הקולר של המדריכה היה זהה לכתובת על תיבת הדואר.

בית החווה היה ריק מלבד לול אווזים וכביסה על חבל. הגדר של החווה היתה פרוצה לרווחה ועל כן לא יכלנו לכלוא את  המדריכה שמיאנה לעזוב אותנו. 

לבסוף, לאחר שעתיים הגענו להוסטל ושם כרמן בעלת הבית קיבלה אותנו עם תה ועוגיות.

“הצעת לנו טרמפ הבוקר” הזכרתי לה “זה עוד רלוונטי?”

“כן” אמרה כרמן

“המדריכה שלנו צריכה טרמפ חזרה לחווה ממנה הגיעה.