הסיפור הבא כל כך קטן ואיזוטרי אבל כל כך חשוב ומהותי עבורי:

ביום חמישי האחרון עמדתי לצאת מהבית לדואר במטרה לסיים את ענייני מהר ולחזור לכבוד נקיונות הפסח. כשעמדתי לצאת מהבית גילי שאוזניית הבלוטוס’ שלי ריקה מסוללה.

{ בשלב זה של הסיפור אצטרך להדגיש שני פרטים עיקריים למי שזה עתה החל לעקוב אחרי הבלוג שלי:

א. כל זמן שאני נמצא במצב שאינו נייח משמש אותי להאזנה לספרים (כלומר, חוץ משינה, אכילה, ושעות מסוימות בעבודה).

ב. לאחרונה רכשתי טלפון סיני בעל עיצוב של אייפון7, איכות של אייפון7, מהירות של אייפון7 ובלי מקום לכניסת אוזניות כמו באייפון7. עם זאת מחבר נדיר במינו קישר את המכשיר הסלולרי לאוזניות שלי ולאחר שאבד נאלצתי להזמין חדשות מאי-ביי מכיוון שאין להשיג אותו בארץ }

אוזניית הבלוטוס’ היחידה ששימשה אותי מאז אובדן המחבר היתה נעוצה כדרך קבע באוזן שלי והפכה בין היתר לחיבור הקבוע לטלפון. בשבוע האחרון אגב- היתי שקוע כל יום בדקות מורטות עצבים של שיחות זעם ותוכחה מול מחלקת שירות של אתר קניות שביקש לספק טלוויזיה שהזמנתי בזמן עתידי והיפותטי שאין לשער אותו. ללא ספק נראיתי הולך ברחובות תל אביב וצווח כאחוז דיבוק מבלי שאיש ישים לב באוזניה הקטנה.

לעניינו- המחשבה על יום נטול אוזניה לא באה בחשבון ועל כן החלטתי להעביר את הספר שאליו אני מאזין כרגע- שורשים של אלכס היילי- למכשיר הטאבלט. השימוש בטאבלט היה מסורבל אבל אפקט ההאזנה בשתי האוזניים היה מאד מפתיע עבורי.

כעת- כשנסעתי באוטובוס, הסתובבתי ברחובות הסואנים ונכנסתי לתחנה המרכזית היתי מופרד בתוך החיץ  המגן שיצרו לי האוזניות. בשבועיים האחרונים אוזניה אחת היתה פונקציונלית, אך מבלי לשים לב  האגרופוביה הקלה  העבתה עלי חרדה ותחושת מחנק שלא הרגשתי בקיומן. ההאזנה בשתי האוזניים השרתה עלי הקלה יש מאין. כמו לנשום אוויר נקי פתאום, כמו לצאת ממסאג’ בלי לדעת שהצוואר שלי היה קודם תפוס.   

את זמן הניקיונות הארכתי לבוקר שלם של סידורים ברחבי העיר וקניות קטנות. הנאה חסרת פשר מההימצאות בלב המון מתהולל כשאני מכונס ומנותק. להיות נוכח ונפקד, נהנה מהרוויה שבאה בעקבות צמאון שעליו לא ידעתי.