הספר ‘קולו של ארצ’ר’ הוא ללא ספק נקודה ארכימדית בחיי הקריאה שלי, לאו דווקא בשל הספר עצמו.

 

לפני שבוע נתקלתי בהמלצה אינטרנטית של הסופרת ואשת הרשת מאירה ברנע-גולדברג (יוצרת סדרת כארמל המטריפה). בפוסט מרוגש במיוחד המליצה על הספר ‘ קולו של ארצ’ר’ מאת מיה שרידן.

בבדיקה מיידית שערכתי באתר הספריה לבעלי לקויות קריאה (הספריה המספקת לי ספרי אודיו אשר רק בהם אני מסוגל להתרכז) התגלה כי הספר טרם הוקלט. בבדיקה נוספת התברר שהספר זה עתה יצא בעברית על כן בוודאי ייקח זמן עד שיוקלט.

החלטתי לבדוק את האופציה האנגלית ואכן התברר כי מדובר בספר קצר יחסית, בערך עשר שעות, ואני החלטתי לתת לו צ’אנס. למעשה כל ספר שממליצים לי עליו ואורכו פחות מעשר שעות נכנס אוטומטית לרשימת ההשמעות שלי.

זו לא היתה הפעם הראשונה שהאזנתי לספר קולי באנגלית. את כל הארי פוטר, שר הטבעות, ציפורים מתות בסתר וכמה מכתבי דיקנס קראתי (דרך האוזניים) באנגלית, אך עם זאת יש קטש: את הספרים האלו קראתי במקביל להאזנה לגרסה העברית שלהם- כלומר פרק בעברית ומיד לאחד מכן את אותו הפרק באנגלית (טריק לשיפור השפה, והעמקת תשומת הלב לספר. בעברית, אגב, אני נוטה לעיתים להאזין לאותו ספר פעמיים בשני תרגומים שונים).

באופן מפתיע הספר ‘קולו של ארצ’ר’ קלח את דרכו דרך האוזניים הישר אל המוח, ולא נגרעה ממנו ההנאה השמורה לספרים קוליים בעברית. קשה לי להבדיל את ההתרגשות מהספר לעומת ההתרגשות מהיכולת שלי להבין אותו היטב מבלי לאבד את הריכוז.

 

רומן לרומניות עם טוויסט

הספר ‘קולו של ארצ’ר’ הוא סיפור אהבה חוצה חושים (בחורה שמתאהבת בבחור אילם), בעל נגיעות אירוטיות פרוורטיות, וגוונים של מסע לגילוי עצמי. סך הכל מדובר ב-‘ספר בנות’ שמצליח להתעלות מעל לפשטנות המצופה מסוג כזה של ספרות קלה.

ברי פרסקוט שכלה את אמא שלה שנפטרה ממחלה קשה. לאחר שנים כאשר היא מסיימת את הקולג’ היא חוזרת לעיירה קטנה בשם פליון השוכנת לצד אגם. בעיר הזו המשפחה בילתה את החופשה המשפחתית האחרונה שלהם לפני שגילו את המחלה של אמא שלה, וזו הפעם האחרונה בה ברי הרגישה מאושרת. מאז עברו עליה חיים לא קלים, אביה נרצח והיא הותקפה מינית.

באותה עיירה קטנה היא פוגשת את ארצ’ר, בחור שאיבד את קולו כשהיה בן שבע ומאז חי בבדידות עם הדוד שלו. ארצ’ר לימד את עצמו את שפת הסימנים מבלי שיכיר אף אדם שידבר איתו בשפה הזו. ברי, אשר אבא שלה היה חרש, מכירה את שפת הסימנים ומצליחה לתקשר עם ארצ’ר. מכאן מתחיל סיפור שנע בין ‘גבירתי הנאווה’ ל-‘יפה והחיה’. ברי הופכת את פרא האדם לבן אדם ומתאהב בארצ’ר.

ארצ’ר מתואר בספר בתור מישהו שבמאה השמונה עשרה היו רודפים אחריו עם קילושנים ולפידים, אילם מסתורי עם שיער פרוע וצלקת על הצוואר. בספר מוצגים כמה אנטגוניסטים שמנסים להפריד בין השניים בדרכים שונות (עלילות צדדיות שהיו נמחקות בסדרות של נטפליקס).

הספר מתואר מנקודת המבט של ברי לעומת נקודת המבט של ארצ’ר, בערך 90% מהספר מוקדש לנקודת המבט של ברי, דבר הגורם לי להרהר בנחיצות ‘קולו של ארצ’ר’ בספר ‘קולו של ארצ’ר’. לדעתי מדובר בניסיון מלאכותי ליצור אפקט להעצמת המתח.

אני מבין לחלוטין את משמעות הטענה שהספר מוגדר כ-‘ספר בנות’. בעצמי לא יכלתי להכיל את הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה או כל יצירה של נעמי רגן או יהודית קציר. מסתבר שישנם תחומים שאני ‘גבר’ בהם מדי. באשר ל-‘קולו של ארצ’ר’, יכול להיות שהקריאה שלי צלחה על כנפיי ההתלהבות מכך שספר באנגלית כל כך נהיר לי. אני לא יכול להתייחס לתרגום העברי, אבל אני בטוח שלא צריך להיות שלונסקי כדי להמחיש את העלילה החמודה הזו לעברית. לדעתי מדובר בספר טוב מאד שכנראה לא אקרא בו שוב.