בתוכניה אחת הכול התחיל. עשרה דפי כרומו. מהודקים בסיכה כדי שלא יתעופפ ברוח וישמרו בסדר מאד מסוים. אבל זה לא מספיק, צריך שיהיו מודפסות מילים בדפי התוכניה. מה אלו מילים? מעין כתמי דיו אקראיים מסודרים באופן משונה שעשוי לספק מידע. איזה מידע?- זה לא משנה לנו. אחר כך קורה העניין המוזר הזה של סיכה. פיסת מתכת קטנה ומקופלת שמחזיקה את הדפים כחוברת. אם נסיר את הסיכה נגלה כי יש בידינו צרור דפים המחולקים לשני חלקים. חלק אחד לא מתאים לחברו- חלק ב’ (מלבד הדף האמצעי. הדף היחידי שבו סוף הכתוב בטור א’ ימשיך בוודאות בטור ב’. אך מלבד אותו יוצא הדופן- בשאר הדפים לא תהיה כל התאמה). מה כתוב בחוברת?, כאמור- זו שאלה שלא שייכת לנושא. אחר כך צריך שמישהו יסתכל על כתמי הדיו בחוברת המוחזקת בסיכות . הקורא יתבונן בהן ויבין מה רשום. במקרה זו תוכנייה על מסלולי הלימוד בבית הספר של אילן קוזלובסקי, והמתבונן בכתמי הדיו מחזיק את החוברת באצבעות מזיעות מחמת התרגשות ומתח. אם אדם מחזיק באצבעות מזיעות מחמת מתח חוברת של בית ספר למשחק, הוא לא רק מתבונן בחוברת, אלא מועמד ללימודי משחק. אותו המועמד לא יחזיק לנצח את החוברת. הוא יעיין בה במהלך נסיעה באוטובוס, ולאחר מכן יקפל אותה לתוך התיק. מתישהו המועמד כבר לא יזדקק לחוברת. בהמשך תפקידו כמועמד יגיע רגע מכריע בו ימצא את עצמו יושב מחוץ לקיר. כדי לעבור את הקיר הוא צריך שתיפתח הדלת ואז איש זקן יעמוד מעברה ויגיד לו להיכנס. המועמד ילחץ את ידו של האיש הזקן. השניים ייראו חברותיים, יגלגלו שיחת חולין במשך דקה כשלפתע המועמד יתחיל להטיח האשמות באיש הזקן, יצעק עליו, יאשים אותו, יגער בו, יתוודה בפניו או ידבר אליו בטון גס ומאשים. אבל האיש הזקן לא ייפגע, למרות שהמועמד ירצה דווקא לגרום לאיש הזקן להרגיש כאילו הוא קצת נפגע. זאת מכיוון שחייו של המועמד תלויים בהחלטתו של האיש הזקן. חשוב להדגיש, המועמד לא סתם מטיח מילים באיש הזקן. את המילים שהוא אמר כתב מישהו אחר, והוא אולי אפילו מת, אולי המילים נכתבו בשפה זרה ורק תורגמו לעברית. רוב הסיכויים שהאיש הזקן כבר שמע את אותן המילים ממועמד אחר באותה השנה או בשנים קודמות. מועמדים רבים שלא מכירים זה את זה עשויים להטיח יום אחרי יום את אותן המילים באותו האיש ומקווים שהוא ייגאל אותם. ממה יגאל אותם וכיצד?- זו כבר שאלה אחרת. לאחר שהמועמד מסיים להטיח הוא שותק. האיש הזקן גם שותק. המועמד מנסה לפרש את תווי פני האיש הזקן כפי שמפרשים כתמי דיו על נייר אבל לא באותו האופן, מסתבר שקריאת מילים וקריאת פנים- אלו שתי מיומנויות שונות. האיש הזקן אומר משהו והמועמד מטיח את אותן המילים במהירות אחרת, בעוצמה שונה או בקול שאיננו קולו. במילים שאינן שלו. אחר כך מגיע הקטע המוז: ביותר. חייו של המועמד נתלים בצורת פיו של הזקן והאופן בו הלשון נוגעת לו בחך העליון. אם החלק הקדמי של הלשון של האיש הזקן תיגע בחך העליון של פיו ואז שפתיו יתעגלו כשייפלט הקול החוצה- המועמד יהיה מאוכזב מאד. במקרה של נגיעת לשון בחך העליון ושפתיים עגולות נהגת המילה ‘לא’. אם החלק האמצעי של הלשון של האיש הזקן תיגע בחלק פנימי של החך ומיד חלקה הקדמי של הלשון תיגע בשיניים התותבות הסגורות -שתישמע המילה ‘כן’- ואז וודאי המועמד יישמח מאד. הסיפור שאספר יעסוק בשני מועמדים. האחד- נוני, מועמד חדש שיגרום לעלילה להתחיל. השני, צח, הוא כבד לא מועמד בשנה שעברה ולאחר מכן התקבל וכבר לא יחשב ‘מועמד’. אם נוני היה קורא את השורות שנכתבו עד עתה הוא היה נהנה מהטקסט המשונה שיכונה בפיו “מטא-ספרותי-תיאטרוני”, שעוד צפוי בו ציטוט מ-‘האמן ומרגריטה’ ללא כל הצדקה, בעוד שלוש שורות. המועמד השני לא יבין כיצד הושחטו כל כך הרבה מילים מבלי ששום דבר יקרה ושום מסקנה תוסק. על כן אפתח את הפרק הבא כאילו לא קרה שום דבר עד עכשיו והוא יתחיל ביחד עם תנועת המחוגים. אחרי הקורא!!