תסמונת האונה הימנית
עובדות על NVLD
תסמונת האונה מתאפיינת בקושי בעיבוד חזותי-מרחבי. מדובר ביכולת לדעת היכן אובייקטים נמצאים בחלל, לדעת כמה רחוקים חפצים מכם וזה מזה. נשמע מסובך? פישטתי את כל הסיפור עם כל העובדות.
האזינו לפרק הפודקאסט בו סיפרתי באנגלית על ההתמודדות עם NVLD
הידעת?
תסמונת האונה הימנית לא מוכרת על ידי האם.די.איי או ביטוח לאומי, לא קיימות מלגות והמחקר בתחום אפסי. הדבר עלול להוביל לטיפול תרופתי שגוי, או עצות המותאמות לאנשים עם ADHD ולמעשה מקשות על ההתמודדות.
לינדה קרנזליס- פעילה למען NVLD
“אני הצלחתי כי פחדתי להיות אף-אחת”
אני מור דיעי חנני- ואני חי עם תסמונת האונה הימנית:
פוסטים נוספים בנושא NVLD
אני חייתי בינכם כמו צמח בר
במגזין הנוכחי העליתי כמה וכמה פוסטים שקשורים לתסמונת האונה הימנית עוד לפני שידעתי לשים את האצבע על הנקודה ולומר- ‘זו הבעיה שלי’.
חלק מהפוסטים היו אגביים כמו הפוסט הדבר הקטנטן הבא שדיבר על כמה ימים בהם המוח שלי התהפך סביב צירו כי לא הרכבתי אוזניות.
במקרים אחרים הזעקה שלי נשמעה למרחקים כמו הפרק הכפול בפודקאסט ‘עושה רוח’ ששאלה– כיצד חשיבה חיובית מאמללת אותנו?- חלק א’, וקבע- אל תאמינו לפסיכולוגיה החיובית!- בחלקו השני.
את נושא הקשיים החברתיים וחוסר היכולת ‘להתברג’ בתוך מערכת פרסתי באגביות בפרק של ‘הסכתרבות’- שמעון אדף מנצח איתי את מסיבת הכיתה!.
עם זאת, היו כמה קטעים קשים עבורי. הזועק מכולם היה פוסט תגובה בו נתן דטנר הכניס אותי למשוואה עם דביל אמריקאי. דטנר היה האיידול שלי, והסיפורים שלו ב-‘ציפורי לילה’ הכווינו אותי. לפני שנתיים אודיה קורן הקריאה בתוכנית ‘בטלים בשישי’ פוסט זועק בו אני מביע באופן די מדויק את בעיות התסמונת שהדחקתי, בחסות הבורות של המערכת. בקצרה- מה קרה לילד שדיבר עם כוכבים?- באה היועצת ונתנה לו רטלין!
בפוסט שהקריאה אודיה התלוננתי על כך שאני לא מסוגל לעמוד בקצב של שלוש משרות ברבע משכורת ובית מסודר. התלוננתי על המשקל הרב שהעליתי (כיום אני יודע שהשמנתי בגלל נוגדי חרדה שנאלצתי לקחת בתואר השני). הפוסט שלי צעק הצילו, ונתן דטנר, שהיה עד לאותו הרגע האורים והתומים שלי ביטל את הטענות שלי ביד גסה, השווה אותי לדביל אמריקאי, ובסוף האייטם הוקדש לי השיר ‘ילד מזדקן’.
מצד שני, ידעתי מראש למה התאטרון לא מסוגל לשקף את דור ה-Y?, ולמעשה חשבתי שהבעיה שלי קשורה לבעיה של הדור שלי בכלל. קבעתי שמי שנשם אוויר פסגות, כנראה יצטרך גם להשלים הכנסה, שאלתי מה היה קורה אם הייתי גדל עם ווטאספ?, והכרזתי למה לא הלכתי לטקס סיום תואר ראשון. את הסיבה תגלו באייטם מדעי הרוח והחברה: מה לומדים במקום שלא לומדים בו כלום?.
מצד שני השתכללתי, יזמתי, הפקתי ויצרתי עד שהפכתי למק-טאלנט. חייתי תחת הדיקטטורה של ההבטחות, ולמרות שלא כבשתי את העולם אני תובע את הזכות שלי לאושר, בכל זאת ‘אין לנו לגיטימציה להתבכיין’.
חשבתי שהבעיה שלי היא הבעיה של הדור שלי. רגע לפני הקורונה הקלטתי את שיר המחווה הטראומטי על פי ‘הילדים של חורף 73’ בתור שי למנחי ערוץ הילדים. אלו שתמיד דירבנו אותי מבעד המסך להאמין לעצמי ולהצליח. הבעיה היא שהעולם הזה לא מותאם להצלחה של אנשים שסובלים מקשיים שיכולים לסנדל כל יוזמה, ולו הפשוטה ביותר.
לאחר שגיליתי על התסמונת הבנתי שטעיתי באשר לשתי שורות מהותיות- בשיר-
אם הגזמנו אז מה הסימן?
כי נמאס לנסות לייצר דיאלוג
אני זה שהגזמתי כי לא התייחסתי לבעיות שלי בכבוד הראוי, והנחתי שעצות מאנשים חכמים – יואילו.
אני לא הקול של הדור שלי. רוב המאפיינים של ילידי שנות השמונים לא חלים עליי- אני לא מתעניין במתוגים, ספורט, הופעות של ביונסה או מסעדות יוקרה. הרשתות החברתיות הן כלי עבודה עבורי.
יתר על כן, אני לא דוגמא לחידלון של הדור שלי והקושי האימתני להתברג, כי ממילא אין לי את מה שצריך בשביל להתחיל לעשות ביזנס, הרי אנחנו דור של ביזנס, ואלגוריתמים, ודיוק, ועבודה סיסטמית.
אם קראתם עד כאן, בוודאי תוכלו לעזור לי לחשוב איך להפוך את היכולות של התסמונת שלי למשהו ממשי.
פודקאסט העשירייה
