לכאורה יש לי בפייסבוק לפחות מאה חברים חברים שאני מאד מקנא בהם. אנשים מצליחים שכתבו עליהם כתבת שער, או ערכו עליהם ערך בויקיפדיה  לפני שמלאו להם  שלושים. אבל פייסבוק מסגיר לי את אותם אנשים מחפשים עבודה בכל מחיר ומנסים לשווק את עצמם כאחרוני הטירונים.  

.

בגיל שלושים ואחת אני חייב להודות בפני עצמי שמשהו השתבש בדרך. היתי כבר אמור להוציא רומן שני לאור ולחבוק בן ראשון (או להיפך). כבר היתי אמור להפוך לפאנילסט קבוע במגזין תרבות או לכתוב על יעדים משונים לתיירות. כבר היתי צריך לקבל תוכנית רדיו משלי או תכנית תחקירים. השאלה הנשאלת היא האם אחד מהיעדים המקצועיים שהזכרתי היה אמור לחסן אותי מפני רדיפה אחרי עוד כמה נגיסות הכנסה?. האם חיבוק מהממסד או הכרה ביכולות בלתי שגרתיות (שאולי יש לי) היתה גואלת אותי משגרת שליחת קורות החיים והתזכורות התכופות?.     צרת רבים, או נחמת טיפשים- אני רואה את זה כל הזמן:  את הבחור עם הערך בויקיפדיה, הסופר שהוציא שני רבים מכר, או המנחה הקבוע ברדיו.  מתישהו תקפוץ לי הודעה שלהם באיזו קבוצת דרושים, מחפשים עוד עבודה. עוד אתר לערוך, עוד מאמר לתרגם, או משרת קופירייטינג או עיצוב גרפי. משהו לסגור איתו את החודש, או משהו לעשות כשהאתר נסגר, התוכנית רדיו בפגרה, סדנת האמן בהנחייתו לא התמלאה. לכאורה אני מצר על המקום שלי ועל מר גורלי על כך שאורי פסטר עוד לא התפנה כדי להכניס אותי לתפקיד ראשי בתור דורתי ב-‘קוסם’. מצד שני כשאני מביט על מעבר לאופק ורואה את מי שנגע בקשת בענן- אני לא מתמלא בתקווה.

.

.

.   האם זה בגלל כשרון? או שאנחנו לא יודעים שובע או יוקר המחיה. מצד שני גם ביאליק כתב סלוגנים ולאה גולדברג חרזה את ‘איה פלוטו’ (שאחרים כתבו בחוסר מצלול ותשומת לב). אולי זה פשוט ככה, בכל מקום, חוסר בקתרזיס, עליה במדרגות הנעות שתמיד שועטות למטה, אולי עוד לא הפנמתי שזו גזרת הגורל של הדור שלי. אפילו את האתר הזה שאני מפעיל חינם, אני מקדם במשך 70% מהזמן וכותב ועורך תכנים במשך מה שנשאר.