בשנת 2015 כתבתי עבודה סמינריונית על תודעת השואה בקרב דור ה-Y בסרטים “המסע של אנה” ו-“פובידיליה”.
נניח בצד את השאלה הגדולה- ‘למה לעזאזל כתבת סמינריונית על קולנוע במקום ללכת ללמוד הנדסאות מוח” ונתרכז במחסור החמור שהיה לי בחומר עיוני. כפי שטענה צליל אברהם, הרוח החיה מאחורי ‘וואי וואי וואי’, הדור שלנו הוא המיעוט המקופח הגדול ביותר בעולם. אנחנו ממנים את הפנסיות של דור ההורים שלנו ובמקביל ננזפים על כך שאנחנו עוד גרים אצלם בסלון.
הסדרה “וואי וואי וואי” נעשתה מאוחר מדי, ובחלקים רבים הציגה יותר מדי מורכבות ופחות מדי שורות תחתונות. יאיר אגמון הוא קולנוען דקומנטרי בחסד, אבל גם החסד שלו פסח על כמה נקודות מהותיות. הסדרה מפספסת את הטענה המרכזית שאנחנו ילדי שמנת שאין להם את הלחם למרוח עליו את השמנת ולמעשה התהפכו היוצרות- מה שבעבר היה לוקסוס היום הוא עניין שגרתי ומה שבעבר היה עניין בסיסי (בית, יציבות ופנסיה) הפך לחלומות באספמיה. הסדרה מציגה סטונדטים פתיים שמגיעים לאקדמיה מבלי לדעת מה מצפה להם, ולא מתייחסת לכך שהאקדמיה הפכה למוסד לקוני, היפר-שמאלני ומשתיק. הייתי שמח לראות תלמיד ספרות עברית מודרנית שרוצה לחקור את היצירה של מאיה גולברג ברנע ומקבל סירוב מהדיקן והצעה לחקור את ברנר במקום. (גילוי נאות: כותב שורות אלו ביקש לכתוב תזה בלימודי מידענות על תרבות הפודקאסטינג העברית ונשאל בתגובה: “מה זה פודקאסט”.
ראשית, השימוש התכוף באנשי אקדמיה פוגע במסר של הסדרה שבעצמה בוחנת את מות האקדמיה.
באופן אישי התחלחלתי לראות את צמד המוקיונים בני הזוג אלמוג מתראיינים על דור ה-Y.
הצמד כתב את הספר ‘כאילו אין מחר’ שעליו נכתב באריכות בבלוג הזה. בקצרה מדובר בספר שמצייר תמונה פנורמית של בני דור הY עם קילשון וזנב.
זה כמו לראיין את המן הרשע לאייטם מצבם של היהודים בשושן ההביאה. עם זאת, שנים מעטות לאחר הוצאת ספר הכזבים הצמד התפכח מאשליית האקדמיה וההשקעה הסתמית בקריירה. בהערת שוליים אעיר שעד הפרק השלישי תמר אלמוג שימשה בעיקר בתור עציץ ברקע, אין לי שום בעיה אם זה כל עוד ישתוק לצידה עוז אלמוג שקיבל את מירב הבמה.
באשר לתרבות הדיגיטלית- אנשי אקדמיה הם האנשים האחרונים שאהיה מוכן לקבל מהם ביקורת על תרבות הלייקים והפייסבוק.
אין שוב הבדל בין ילדת בת מצווש לסוציולוגית מפרינסטון. האקדמיה היא המקום הראשון על פני כדור הארץ שבו ערכם של בני אדם נמדד בלייקים ושיריים (או בעברית: חיבובים ושיתופים).
לחמם ופרנסתם של אנשי אקדמיה נמדד על פי כמות הפעמים שציטטו אותם או הזכירו את המאמרים שלהם
אפילו אם כמה חוקרים כותבים מאמר ביחד הם יכולים להרוג אחד את השני בעבור השאלה- ‘השם של מי יופיע ראשון’.
שנית, וכאן אמשיך מהקו של הלייקים האקדמיים. בסדרה מתייחסים לצורך של הדור שלנו באהבה ותשומת לב, ולמעשה אנחנו אומללים כי אנחנו מאפשרים לאושר שלנו להיות מדיד.
דור ה-Y הוא הדור הראשון שעבר את מהפכת החינוך המדיד במלוא עוצמתו. מי מאיתנו לא יקבל אגרוף דמיוני בבטן ממראה של הספרה 40 מוקפת בעיגול על דף בחינה, ומי מאיתנו לא יחוש כאווה כשיראה את הציון 98. כולנו מקבלים אישורים מהסביבה למי שאנחנו על פי מספרים מאז שאנחנו ילדים, התפישה הזו מוטמעת בנו מבלי שאנחנו מודעים לחומרתה.
(מתוך הפודקאסט “העשירייה”)
למרות כל התשמוצות והמררה, מערכת החינוך בישראל עשתה חסד עם הדור שלנו. למרות כל הקשיים והתקצוב הנמוך והרמה הירודה גדל כאן דור של אנשים ביקורתיים שגילו את עצמם בדרכים שונות, לא מעט בזכות החינוך למצוינות שישראל חרטה על דגלה.
זו אחת הסיבות המרכזיות לטרגדיה האירונית של הדור שלנו. בישראל יש חומר אנושי מצויין שמביא להישגים מרשימים.
בישראל קצב הגידול של המיליונרים הוא בין הגבוהים בעולם. חברות ההייטק והאקזיטים המוצלחים, כולם הוכחה לכף שבישראל יש פלטפורמה נפלאה לקידום מצוינות.
הבעיה היא שרבים כל כך מצויינים כל כך ורק מעטים מצליחים להפוך את המצוינות לרווחה כלכלית. כל מיליונר שהתעשר מההייטק בשנים האחרונות יכל, בנסיבות אחרות, למצוא את עצמו תקוע במשרת מתכנת, ולהינמק בתור ביצועיסט עבור הרווחים של מישהו אחר. תחשבו על הטנורים הגדולים של לה-סקאלה נאלצים לשיר קולות רקע לאליענה תדהר בפסטיגל.
הדברים שלי עלולים להישמע כמו מניפסט פטריוטי לאומני, אבל המציאות מצדדת בי. קחו את כל הררי בוגרי לימודי משפטים שהפסידו בכמה נקודות את בחינות ההסמכה ונאלצים לפנות לתחומים אחרים פחות מאתגרים?. כשמדברים בסדרה על הצורך של הדור שלנו בגירויים מפספסים את הנקדוה,
‘גירוי’ זה לא רק משחק פלייסטיישן ב4K אלא אתגרים וגירויים מקצועיים שלמענם למדנו כל כך הרבה ובהעדרכם קל להשתעמם ולהתבזבז.
אני לא טוען, חלילה, שלימודים אקדמיים קשורים קשר ישיר לפיתוח יכולות מחשבתיות מורכבות, ועל כך ארחיב בפוסט הבא.
