אחד העקרונות הדרמטיים החביבים עליי קשור ברחמים עצמיים, ולמעשה- בהעדרם.

מעולם לא חשבתי על המושג הזה לפני שהוטח בפניי שוב ושוב בלימודים בבית הספר למשחק. הייתי אז בן תשע עשרה, בזמן שירות לאומי.  

התחלתי את הלימודים ואת החיים הבוגרים באותו הזמן והייתי בוסר.

יותר מכפי שהייתי בוסר, עדיין ליוו אותי תופעות של תסמונת ה-NVLD– מה שאומר שהפנמתי כמה מסרים יוצאי דופן באופן עמוק מדי.

 מורים  אחדים דיברו על חמלה, אחרים דיברו על רחמים עצמים, אבל כולם הפנו אליי את אותה הנימה.

הייתי, כאמור, בן תשע עשרה. אבל במשך שש שנים לפני כן הלכתי לכל הצגה שהגיעה לתיאטרון באר שבע.  צפיתי כמעט בכל הצגה שעלתה בארץ בין השנים 2001-2007. 

הישיבה הארוכה בתיאטרון, גרמה לי להפנים את האופן הצדקני של הדמויות המופיעות בתיאטרון.

אהבתי את התיאטרון בתור ילד כי הוא היה גדול, צבעוני ומרהיב. אבל כשהבנתי שהמקצוע שלי עומד להיות על הבמה, ניסיתי להבין במה שונה התיאטרון של ‘המבוגרים’.

במשך הזמן הבנתי שהתשובה פשוטה. כמעט כל הצגה בתיאטרון הרפרטוארי תמיד נעה לאיזו נקודת רתיחה עם האשמות ותוכחות.

כיום אני מתקשה לצפות בתיאטרון מבלי להרגיש את המטרונום הפנימי של הצדקנות והזעם המצטברים מאליהם עד לסצינת הגראנד פינלה, השונה בתכניה, אך הזהה בנימתה. 

על הבמה ניסיתי לשחזר את אותה הצדקנות יש מאין וטעיתי פעם אחרי פעם.אותה הצדקנות התפרשה כרחמים עצמיים.

                                   ‘אין רחמים עצמיים על הבמה’

כך אמר לי אחד המורים.

ההסבר של אותו המורה היה הגיוני ופשוט: רחמים עצמיים מעידים על חוסר פעולה. דמות שמרחמת על עצמה ‘יורה’ טקסט ללא כוונה וללא מטרה- דבר שמייגע את הצופה.  

מאז פיתחתי אלרגיה קשה לרחמים עצמיים,בתיאטרון או מחוצה לו.

 למעשה, אני מתקשה לצפות בשייקספיר או בצ’כוב כי הדמויות כל הזמן שקועות במעין מרה שחורה של ‘הו גורל אכזר!’. 

דבר שאי אפשר מלבד רחמים עצמיים. אלא אם כן אתם אנשי תיאטרון ותמצאו לכך אינספור הצדקות שונות ומגוונות. אני אתמקד דווקא בדוגמאות פופלאריות ממחזות זמר, כדי להבהיר את הנקודה.