הספר חיים קטנים זכה לאינספור תשבחות, ובצדק. הסופרת האניה ינגיהארה היא אשת מלאכה יחידה במינה. מסוג הסופרות שמסוגלות לכתוב את ספר הטלפונים ולהפוך אותו לקריא ומעניין. כשקראתי את הרומן, קיוויתי בתוך תוכי שיום אחד יהפכו אותו לסדרה ואני אככב באחד התפקידים הראשיים (אם כי, בספר ישנם שלושה גיבורים ‘צבעוניים’ ואחד בלונדי-שבדי).
זו הייתה חוויית קריאה שונה שהציגה עולם של מצליחנים, עורכי דין שחקנים וארכיטקטים
חשבתי שאני עומד בפני נקודת מפני של הספרות הגאה. לראשונה רומן עב כרס המספר על חבורה בעלת סממנים קווירים. כותב שורות אלו, בעצמו, מנסה למצוא את הנוסחה המדויקת לסיפור כזה, ובעבר אף הוקלט סיפור קצר שכתבתי בעקבות אותו הנושא.
"חיים קטנים" - בין ספרות לסנאף
הכתיבה של המחברת, כאמור, היא מהפנטת, מלאת עניין ועומק.
עם זאת, קל להתבלבל בין כתיבה טובה לבין ספרות טובה. לטעות בין ספר קולח ומרתק לבין ספר שמאלץ את הקורא להמשיך לקרוא באימפולסיביות מתוך דחף מציצני וצהוב.
בתחילה, כאמור, הערצתי את הרומן. השינוי בגישה שלי התרחש בפעם הראשונה שהספר גרם לי לרצות להקיא.
לקראת אמצע הספר העלילה הופכת מרומן התבגרות של ארבעה בחורים צעירים בניו יורק למעין סיפור איוב אכזרי במיוחד שמגולל את הילדות הקשה שעבר אחד הגיבורים.
אם לא די בתיאורי הזוועות של הגיבור שנוצל מינית, אותו הגיבור, חותך את עצמו באופן קבוע בבגרותו (וכמובן מתמודד עם ההשלכות של הזיהומים והמחלות הנלוות).
למעשה, באותה החדווה שבה גיבור, ג’וד, חתך את עצמו, אני קראתי על המעשים הנוראים שביצע.
ככל שהוא העמיק לחתוך ולפגוע בעצמו אני העמקתי והסתקרנתי.
למזלי , בתור קורא מיומן (כך אני מקווה) עצרתי את עצמי מהמציצנות הפרוורטית הזו כדי לשאול מה המטרה של אותן הזוועות. האם ישנם מוטיבציה לסופרת למסור לנו את פרטי המידע האלו מלבד הרצון לזעזע או להגעיל את קוראים?.
כיום סנאף היא כבר לא מילה גסה. ככל שסדרת טלוויזיה מחרידה יותר- כך היא מקבלת השפעה רחבה יותר. אם זה צ’רנוביל או סיפורה של שפחה, הזעזוע אמור לשרת מטרה כלשהי- לעורר את הצופים או להציב תמרור אזהרה. מה מטרת הזוועות של הספר חיים קטנים?. בסופו של דבר- כלום.
למען הדיוק, כך נראה ‘תקציר’ של המחזה .
דלגו לסוף
האם מדובר בייאוש בלבד?
<iframe width=”560″ height=”315″ src=”https://www.youtube.com/embed/FsI6571LgJc” frameborder=”0″ allow=”accelerometer; autoplay; clipboard-write; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture” allowfullscreen></iframe>
לאחר שסיימתי את הספר הסתערתי על הביקורות והראיונות עם הסופרת. רציתי לדעת שעברתי את מסכת הייסורים הספרותית הזו למען מטרה מקודשת . שלא סתם נחשפתי לתיאורי זוועה קיצוניים, וגרוע מכך- שלא קיוותי לשווא שהחיים שהגיבור הראשי יחזרו למסלולם, אך במקום זאת הוא הלך וגסס פיזית, כאשר התגלה במקביל כי היה מת מהלך לאורך כל העלילה.
לא ציפיתי לסוף הוליוודי שטחי שבו הגיבור יימצא את ייעודו ואהבת חייו (כמו ברומן האיום ‘ורוניקה מחליטה למות’ של פאולו קואלו. מצד שני לא יכולתי לסיים את הקריאה בתחושה שאיחלתי להמתת חסד של בן אדם, כי מותו- טוב יהיה מחייו.
אני לא נאיבי, וכמובן שאני נהנה מטרגדיות אכזריות על החמצה והתדרדרות נפשית של גיבור.
אבל גם בסיפורים כמו ‘כינורו של רוטשילד’ או ‘יגון’ של צ’כוב, חווית ההחמצה היא קצרה ומרוכזת. במקרה של ‘חיים קטנים’ ברור כי לא היה לגיבור מה לעשות אחרת בשום שלב, ולכן היה צריך להתאבד עוד לפני ששמו נדפס בשורה הראשונה של הספר.
באחד הראיונות עם האניה ינגיהארה סיפרה שרצתה לכתוב רומן על גיבור שהמצב שלו רק הולך ומדרדר. זו לא יומרה ספרותית, זה סנאף.
אנשים צופים ביצורים גוססים בציפייה למותם רק באתרים אפלים בדארקנט. ייאוש הוא חומר ספרותי, אבל גם בייאוש יש שביב של תקווה, אחרת הוא אינו יכול להיות חומר ספרותי. הרומן ‘חיים אחרים’ מתחיל בייאוש ומתדרדר משם. השפה העשירה והחיה של ינגיהארה יוצרת מעין תחושה כוזבת כי אותה החיות של הטקסט תחלחל לנפשו של הגיבור, אך בכל פעם הסופרת עוקרת ממנו עוד צלם אנוש ומשליכה אותו לעירום בשמש ספרותית, עד שהנשרים ינמיכו טוס וינקרו את בשרו.
את צלם האנוש של של ג’וד, ינגיהארה הסירה ברישול. מצד אחד היא ערכה תחקיר מספיק מעמיק כדי לדבר על הכנסייה הניאוקופטית שאחד הגיבורים בונה, ומצד שני היא בקושי התייחסה לחיים של ילדים העוסקים בזנות. בפרק (שמתברר כ-) מגוחך להחריד, הנער העוסק בזנות בורח בטרמפים לאורך ארה”ב. איכשהו הוא כל נהג משאית שעצר לו היה בהכרח פדופיל, ולמעשה כל אדם שפגש בדרך חובב ילדים קטנים. במהלך הקריאה, המחברת הציגה עוד דמויות דמוניות מפלצתיות, כמו קיילב, אדם ש-“במקרה” הכיר את ג’וד, ו-“במקרה” היא לו מרתף עינויים בבית.
רק בתום הקריאה, וההבנה כי מדובר בתהליך גסיסה איטי ומייסר חסר תוחלת, התחוור לי כי לאותם תרחישים לא הייתה משמעות.
לככל מי שטוען כי מדובר בפרוזאיקונית מדהימה, אהיה חייב לשים סייג קטן נוסף. כמעט ואי אפשר למצוא בספר רבדים נסתרים, מטאפורות ואלגוריות?, למה ג’וד חבט בקיילב דווקא עם הרומן ‘הדבלינאים’ של ג’ויס, למה המסע האחרון שבו צעד בכוחות עצמו- היה דווקא בבהוטן?, מה משמעויות הדמויות שגילם ווילאם. לכל הפינות הנחבאות האלו בספר יד רק צד אחד ופלטקי.
ינגיהארה וחנוך לויין
מצבו הנפשי של הגיבור, ג’וד, מזכיר במידה רבה את המונולוג של ד”ר שיבויגן במחזה ‘קרום’ מאת חנוך לוין. תושבי העיר זועקים לרופא שייתן להם זריקה לבריאות, עושר ופרנסה. הם תולים את כל קטנותם וכישלונותיהם ברפואה, אבל הרופא משיב את פניהם במשיכת כתף ומשיב תשובה מחרידה, שבסופו של דבר נחתכה מהמחזה בשנת 2000 בבימויו של מיקי גורביץ’.
"קווה לתשישות. מה שירפא אותך בסופו של דבר, זו התשישות. אתה תזדקן, תיחלש, עם החולשה תבוא המנוחה. וכפי שלא ייוותר בך עוד כוח לשמחה, כך תהיה גם רפה מכדי לצעוק, למחות, להתייסר. שקט כבר יבוא עליך, ואתה תשקע בו (...) דל קטן של כוח עוד יישאר לך כדי לנעוץ בתקווה מבט אטום, מבט אשר גם הוא ילך אט-אט ויטשטש. עד שתמות. קווה לתשישות".
זה מונולוג קשה, נוקב וקצר, שיכול לקרוא לזיק של הרהור מלנכולי שמשתלב בתור כל התרכובת התאטרונית של ‘קרום’. במקרה של ‘חיים אחרים’ לא מדובר בעוד תבלין חמוץ-מריר לסלט, אלא בגוש חומצה בג’ריקן שנמזגת לתוך הלוע של הקוראים.
ההצדקה הספרותית לטראגדיות
טראומות וטרגדיות דרמטיות יכולות לבוא בחשבון רק אם הן מספקות אצבע מאשימה ונמען להאשמות. גיבורים מתדרדרים בגלל האופי היוהרה שלהם (היבריס), בשל המשפחה שלהם או בשל החברה הצבועה שבה הם חיים.
מול מי ניתן להפנות אצבע מאשימה ב-‘חיים קטנים’?. הכומר הפדופיל שחטף את ג’וד וסרסר בו בעוד היה ילד?. זה המסר של הספר? שפדופיליה זה רע?. שמי שלא הולך לטיפול- יהיה לו אוי-ואבוי?.
‘חיים קטנים’ הוא רומן חסר אחריות מכיוון שהמסר ‘טוב מותי מחיי’ הוא רעיל, ועלול להגיע לידיים הלא נכונות, לידיים של מיליוני אנשים שסובלים מדיכאון בעולם ונאבקים בו בציפורניים.
כיום ניכר כי האחריות היחידה שיש לסופרים היא פוליטית. האם תוכלו להעלות בדמיונכם רומן על פעילת METOO שמעולם לא חוותה אורגזמה, ואז מגלה את המיניות החבויה שלה- דווקא כשפוליטיקאי אונס אותה?. רומן כזה יישרף בכיכר העיר. האם תוכלו לדמיין לעצמכם רומן חניכה של נער ממחנה פליטים פלסיטנאי שמוצא את דרכו דווקא כשהוא מתערה בחיים של אשכנזים לבנבנים וזונח את זהותו הערבית?. בוודאי שלא!.
אם האניה ינגיהארה הייתה משרבבת בטעות את המילה שתחילה באות כ’ (או N באנגלית), היה הרבה יותר קל להטיל סייגים על הקריאה בו. אך מכיוון שמדובר “רק” בהדחה של אנשים שחוו טראומות אל מותם (כי תמיד יכול להיות הרבה יותר גרוע)-“חיים קטנים” מסתובב חופשי.
התרגום שהציל את הקריאה
בנפרד מטענותיי כלפי הרומן, אהיה חייב לציין את התרגום המצוין של אמיר צוקרמן, שיצר שפה מחשמלת עם כמה פנינים שטרם קראתי אותם בעברית, כמו:
“התנוחה שהיה יושב בה כשהגיח מהתקף” (עמ’ 154)
“מישהו אמין ועמיד, מישהו שהם יכולים לבוא אליו עם הבעיות שלהם” (עמ’ 225)
“לא הצליח לשדל את החיות הרעות לחזור למאורה” (עמ’ 347)
“הריקות הישנה המנחמת” (עמ’ 401), “מחשבות מעבתות” (428).
צוקרמן הוא מסוג המתרגמים שצריך לקרוא עם פנקס ועט כדי לרשום הערות.
חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה, הוצאת מחברות לספרות, בשנת 2018, מכיל 639 עמודים, תירגום: אמיר צוקרמן.
